ובחוקותיהם לא תלכו — גדרי איסור חוקות הגויים

נאמר בתורה: "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ", ומפסוק זה למדו חכמים את האיסור לחקות את מנהגי הגויים. הרמב"ם מנה איסור זה במצוות לא תעשה, ועניינו שלא יידמה ישראל לאומות העולם בלבושם, בהנהגותיהם ובחוקיהם המיוחדים להם. השולחן ערוך הביא דין זה ביורה דעה, וקבע גדרים מתי מנהג נחשב בכלל האיסור.

שני סוגי מנהגים

הפוסקים חילקו בין שני סוגי מנהגים של גויים. יש מנהג שיש בו צד של עבודה זרה או של מינות, וזה אסור בכל אופן. ויש מנהג שאין בו ענייני אמונה, אלא הוא דרך לבוש או הנהגה שנהגו בה הגויים. בסוג השני נחלקו הראשונים ונתבארו גדרים בפוסקים.

• מנהג שיש בו פריצות או שחץ — נכלל באיסור אף אם אין בו עבודה זרה.
• מנהג שיש לו טעם והגיון מובן — לדעת כמה ראשונים אינו בכלל האיסור.
• מנהג שאין לו טעם נראה לעין, אלא נהגו בו דרך חוק — בו מחמירים יותר.

שיטת הר"ן והב"י

הב"י הביא את שיטת הר"ן, שהאיסור הוא דווקא במנהג שאין לו טעם, שכיוון שנהגו בו הגויים בלא טעם נראה שהוא חוק עבודה זרה או דרך של שחץ וגאווה. אך מנהג שיש לו טעם וטובת תועלת, כגון לבוש מסוים הנהוג מטעם כבוד או צניעות, אין בו איסור. ויש מן הפוסקים שהוסיפו, שאף במנהג שיש לו טעם, אם הוא מנהג שהגויים הם שהמציאוהו וייחדוהו לעצמם דרך פריצות, ראוי להתרחק.

איסור הדמיון בלבוש

בכלל האיסור הוזהרנו שלא ללבוש מלבוש המיוחד לגויים שהוא דרך גאווה ושחץ, ושלא לספר את שיער הראש כתספורת המיוחדת להם לשם כך. השולחן ערוך התריע על לבישת בגד אדום מסוים שהיה דרך גאווה בזמנם. כל זה כדי שיהא ישראל ניכר ומובדל באורחותיו.

הטעם הפנימי של האיסור

בעלי המוסר ביארו שיסוד האיסור הוא ההבדלה. התורה רצתה שעם ישראל יהיה עם נבדל, שלא יימשך אחר דרכי הגויים עד שיתבטל ייחודו הרוחני. החיצוניות משפיעה על הפנימיות, וכשאדם מחקה את לבושם והנהגותיהם של הגויים, סופו להידמות להם אף בדעותיהם. לפיכך החמירה תורה בהרחקה זו.

היקף האיסור בימינו

בזמננו, רבים מן הלבושים והמנהגים הפכו נפוצים בכל העולם ואינם מיוחדים עוד לאומה מסוימת או לעניין של עבודה זרה. הפוסקים דנו בכל מקרה לגופו: מנהג שנשתרש כדרך כללית של בני אדם ויש לו טעם — קל יותר; מנהג שיש בו פריצות, שחץ, או שמקורו בעבודה זרה ובמנהגי אמונה זרה — אסור. אין הכרעה גורפת לכל מקרה, ויש לשקול את גדרי ההלכה לפי העניין.

נמצא שעיקר האיסור מכוון לשמור על ייחודו של ישראל ועל הבדלתו מדרכי האומות בכל הקשור לאמונה, לפריצות ולהתבטלות עצמית. ראוי לכל אדם לבחון את הנהגותיו לאור עיקרון זה.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.