השבעת השכיר: דין שבועה בתביעת שכר ומדוע תקנו שהפועל נשבע ונוטל

אחד הדינים המיוחדים בהלכות שכירות הוא ענין השבועה בתביעת שכר. בדרך כלל הכלל הוא ש"המוציא מחברו עליו הראיה", והנתבע נשבע. אך בשכר שכיר תקנו חכמים תקנה מיוחדת. נבאר זאת על פי השולחן ערוך חושן משפט (סימן פ"ט) והרמב"ם (הלכות שכירות פרק י"א).

הכלל הרגיל וסטייתו בשכיר

על פי דין תורה, כאשר תובע דורש מנתבע ממון, על התובע להביא ראיה, ואם אין ראיה, הנתבע נשבע ונפטר. אולם בשכר שכיר חכמים הפכו את הסדר: כאשר הגיע זמן התשלום, והפועל טוען שלא קיבל שכרו, ובעל הבית טוען ששילם — תקנו שהשכיר נשבע ונוטל את שכרו, אף שהוא התובע.

טעם התקנה

נתנו חכמים טעם לתקנה זו. בעל הבית טרוד בפועליו הרבים ועלול לשכוח אם שילם, ואילו הפועל זוכר היטב את שכרו שהוא לחם חוקו. כמו כן, הפועל סומך על שכרו ונפשו תלויה בו, ולכן הקלו עליו. לכן הוציאו את הדין מן הכלל הרגיל וקבעו שהשכיר נשבע ונוטל.

• בעל הבית טרוד בפועלים רבים ועלול לשכוח.
• הפועל מדקדק בשכרו שנפשו תלויה בו.
• לכן תקנו: השכיר נשבע ונוטל.

תנאי התקנה

תקנה זו אינה בכל מצב, אלא בתנאים מסוימים. בין השאר נדרש שעצם השכירות תהיה ידועה או מוסכמת, ושהתביעה תהיה בזמנה. אם בעל הבית מכחיש את עצם השכירות לחלוטין, או שעבר הזמן הרבה, הדין עשוי להשתנות, ולעיתים חוזרים לכלל הרגיל. כמו כן יש הבדל אם המחלוקת על עצם התשלום או על שיעורו.

הכחשה בכל הסכום או בחלקו

יש להבחין בין מצב שבו בעל הבית מודה שלא שילם כלל אך חולק על הסכום, לבין מצב שבו טוען ששילם הכול. גדרי השבועה משתנים לפי אופי ההכחשה ולפי מה שמודה בו כל צד. אלו פרטים דקים בדיני טוען ונטען, ויש לדון בהם בפני בית דין.

השלכה מעשית: תיעוד התשלום

מן התקנה הזו עולה לקח מעשי חשוב לזמננו. מאחר שיש חשש שבעל הבית ישכח אם שילם, וההלכה נוטה לטובת הפועל בספק, ראוי מאוד לתעד כל תשלום — בקבלה, באישור העברה או בחתימה. תיעוד מסודר מונע מחלוקות, שבועות, וחילול השם, ומקיים את היושר שבין הצדדים.

סיכום

חכמים תקנו שהשכיר נשבע ונוטל את שכרו, בניגוד לכלל הרגיל, מפני טרדת בעל הבית ותלות הפועל בשכרו. התקנה כפופה לתנאים, ומשתנה לפי אופי ההכחשה. הלקח המעשי הגדול הוא לתעד כל תשלום. מאחר שדיני שבועה וטוען ונטען מורכבים ונדונים בבית דין, בכל מחלוקת ממונית יש לפנות לבירור.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.