הלכות הושענא רבה ושמחת תורה — מנהגי היום, ההקפות והשמחה

סוף חג הסוכות מכיל שני ימים מיוחדים ורבי משמעות: הושענא רבה, החותם את ימי הדין של תשרי, ושמחת תורה, שבו מסיימים את קריאת התורה ומתחילים אותה מחדש בשמחה עצומה. שני ימים אלו שונים זה מזה בתכליתם — האחד ברוח של תשובה ורחמים, והשני ברוח של שמחה גדולה — ובמאמר זה נסקור את עיקרי ההלכות והמנהגים של שניהם.

הושענא רבה — מהותו של היום

הושענא רבה חל ביום השביעי של חג הסוכות, כ״א בתשרי. על פי דברי חז״ל והמקובלים, יום זה הוא יום חתימת הדין שהחל בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, וגמר החתימה נמסר ביום זה. משום כך נהגו ישראל לנהוג בו מנהגי קדושה יתרים: רבים נשארים ערים בליל הושענא רבה ולומדים כסדר הנדפס ב׳תיקון ליל הושענא רבה׳, הכולל את ספר דברים, תהלים ועוד. מנהג זה בא לעורר את הלב לתשובה בשעה האחרונה של ימי הרחמים.

סדר התפילה וההקפות

בתפילת שחרית של הושענא רבה מרבים בפיוטים ובבקשות. מוציאים את כל ספרי התורה להיכל, ומקיפים את הבימה שבע פעמים עם ארבעת המינים באמירת ה׳הושענות׳. ריבוי ההקפות ביום זה, לעומת הקפה אחת בכל יום מימי הסוכות, מבטא את מעלת היום כיום חתימה ותחנונים.

מנהג חבטת הערבה

מנהג עתיק מימות הנביאים הוא נטילת בדי ערבה וחבטתם בקרקע לאחר ההושענות. מנהג זה נקרא ׳חיבוט ערבה׳, והוא מנהג נביאים. עיקרי דיניו:

• לוקחים אגודה של בדי ערבה (נהגו בחמישה בדים), ומקפידים שיהיו לחים וכשרים.
• הערבה של חבטה נפרדת מן הערבה שבלולב, ואינה חלק ממצוות ארבעת המינים של אותו היום.
• לאחר אמירת ההושענות והתפילות, חובטים את הערבה בקרקע כמה פעמים.
• אין מברכים על חבטת הערבה, לפי שהוא מנהג ולא מצווה מן התורה.

טעם המנהג הוא רמז לתשובה: הערבה, שאין בה טעם ולא ריח, רומזת ליהודי שאין בידו לא תורה ולא מעשים טובים, ואף על פי כן אינו נדחה, אלא שב בתשובה ומתקבל. עוד ביארו המפרשים שהערבה גדלה על שפת הנחל וזקוקה תמיד למים, וכך היהודי זקוק תמיד לסיוע שמים ולתפילה על הגשמים, שעל דין הגשמים נחתם בהושענא רבה. יש הנוהגים להצניע את הערבה לאחר החבטה, ולא לזורקה לאשפה מתוך ביזיון, מפני שנעשתה בה מצווה.

שמיני עצרת ושמחת תורה

לאחר שבעת ימי הסוכות בא יום שמיני עצרת, שהוא רגל בפני עצמו לכל דיניו — לעניין ברכת ׳שהחיינו׳, קידוש ותפילה. בארץ ישראל שמיני עצרת ושמחת תורה חלים ביום אחד, ואילו בחוץ לארץ נחגגים בשני ימים נפרדים, כאשר שמחת תורה חלה ביום טוב שני. ביום זה מתחילים לומר ׳משיב הרוח ומוריד הגשם׳ בתפילת מוסף.

סיום התורה והתחלתה

עיקר עניינו של יום שמחת תורה הוא סיום קריאת התורה כולה בפרשת ׳וזאת הברכה׳, והתחלתה מחדש בפרשת ׳בראשית׳. בכך מבטאים ישראל שאין לתורה סוף, ומיד כשמסיימים חוזרים ומתחילים. נהגו לקרוא לעולה המסיים את התורה בשם ׳חתן תורה׳, ולעולה המתחיל בפרשת בראשית ׳חתן בראשית׳, ומכבדים בכך תלמידי חכמים חשובים.

ההקפות והשמחה

מנהג ישראל בשמחת תורה להוציא את כל ספרי התורה מן ההיכל ולהקיף עמם את הבימה שבע הקפות, בשירה, בריקוד ובשמחה גדולה. השמחה בשמחת תורה היא שמחה של מצווה על התורה עצמה, ולכן ראוי להרבות בה. עיקרי המנהגים:

• מרבים בריקודים ובשירה לכבוד התורה, וגדולי ישראל היו משתתפים בשמחה בכל כוחם.
• נהגו לכבד ילדים לעלות לתורה בעליית ׳כל הנערים׳, ופורשים עליהם טלית.
• ראוי שהשמחה תהיה שמחה של קדושה, ולא תגלוש לקלות ראש או לשתייה מופרזת של משקאות משכרים.
• גם הנשים משתתפות בשמחת התורה כל אחת במקומה ובצניעות.

מנהג נטילת הלולב האחרונה ואכילה בסוכה

הושענא רבה הוא היום השביעי והאחרון של חג הסוכות, ובו נוטלים את ארבעת המינים בפעם האחרונה בשנה. יש הנוהגים לנשק את הלולב וההדסים בסיום הנטילה, כפרידה מן המצווה החביבה. כמו כן, ביום זה עדיין אוכלים ויושבים בסוכה, שכן הוא מימי החג. בליל שמיני עצרת שלאחריו כבר אין מצווה לשבת בסוכה מן התורה, ובחוץ לארץ נוהגים לאכול בסוכה בלא ברכה מחמת הספק. חילוקי מנהגים אלו ממחישים את המעבר בין קדושת הסוכות לקדושת שמיני עצרת ושמחת תורה.

אמירת ׳משיב הרוח׳ והבקשה על הגשמים

בתפילת מוסף של שמיני עצרת מתחילים לומר ׳משיב הרוח ומוריד הגשם׳, ובכך פותחים את תקופת בקשת הגשמים של החורף. יש בכך חיבור עמוק בין סיום ימי הדין של תשרי לבין הפרנסה והברכה של כל השנה, שכן על הגשמים נידונים בחג. גבאי בית הכנסת מכריזים על תחילת האמירה קודם התפילה, כדי שלא יטעה הציבור. מי שטעה ולא אמר ׳משיב הרוח׳ יש לו דינים מיוחדים אימתי חוזר על התפילה, ובזה יש לנהוג על פי הפוסקים.

הדרכה מעשית

בהושענא רבה ראוי לנצל את מעלת היום לתפילה ולתשובה, ולא להחמיץ את שעת הרחמים האחרונה. הלומדים בלילה יזהרו שלא לבוא לידי ביטול תפילה מתוך עייפות, ומי שקשה לו להישאר ער יעדיף להתפלל כראוי בבוקר. בשמחת תורה יש לשמוח שמחה אמיתית של תורה, ולזכור שהריקוד עם ספר התורה הוא ביטוי לאהבת התורה. יש להיזהר בעת ההקפות בכבוד ספרי התורה ובזהירות מפני נזק, וכן שלא יבוא ריבוי המשקה לידי פגיעה בכבוד השמחה ובקדושת היום. ראוי להנחיל לילדים את חוויית השמחה הזו, כדי שיגדלו מתוך אהבה לתורה ולמצוותיה.

סיכום

הושענא רבה ושמחת תורה חותמים את חודש תשרי בשני קצוות משלימים: תשובה ורחמים מזה, ושמחה עצומה על התורה מזה. יחד הם מלמדים שהעבודה הרוחנית של ימי הדין מגיעה לשיאה בשמחה של קבלת התורה מחדש. הזוכה לחבר בין רצינות ההתעוררות של הושענא רבה לבין שמחת התורה, יוצא מחג הסוכות מחוזק ומרומם לקראת כל השנה.