"גם זו לטובה" — האמונה שמאחורי הכאב

אחת האמירות המוכרות והקשות ביותר ביהדות היא "גם זו לטובה". שלוש מילים פשוטות שטומנות בחובן עולם שלם של אמונה, אך גם אתגר עצום. כיצד אדם שעובר משבר אמיתי — מחלה, אובדן, כישלון כלכלי או כאב נפשי — אמור לומר שזו טובה? האם זו התעלמות מהכאב, או דווקא דרך עמוקה להתמודד איתו?

בין הבנה לבין ביטחון

חשוב להבהיר מלכתחילה: האמירה "גם זו לטובה" אינה דורשת מן האדם להבין כיצד הקושי הוא טוב. להפך — לרוב אין אנו מבינים. הביטחון בה' אינו נשען על כך שאנו רואים את הטובה בעינינו, אלא על האמון שמי שמנהיג את העולם הוא טוב ומיטיב, ושכוונתו תמיד לטובתנו, גם כאשר הדרך נסתרת מאיתנו. זו אינה אמונה תמימה המתעלמת מן הכאב, אלא אמונה בוגרת המכילה בתוכה גם את הכאב וגם את הביטחון בו־זמנית.

חז"ל מלמדים אותנו שאדם חייב לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. אין כאן הכחשה של הקושי — הברכה על הרעה היא ברכה אחרת מן הברכה על הטובה, משום שהכאב הוא אמיתי. אך מתוך הכאב מתעלה האדם להכרה שגם הרגע הקשה הזה הוא חלק מהנהגה כוללת שיש בה חכמה שאיננו משיגים.

הסיפור שמאחורי האמירה

המסורת מייחסת את האמירה הזו לחכמים שונים, וביניהם נחום איש גמזו, שהיה רגיל לומר על כל דבר שאירע לו "גם זו לטובה". המסר אינו שהאדם צריך לשמוח על האסון, אלא שהוא בוחר להחזיק בנקודת מבט שבה הקושי אינו סוף הסיפור. כמעט תמיד אנו רואים רק פיסה אחת מן התמונה הגדולה, ולעיתים דברים שנראו כאסון מתגלים לאחר זמן כהצלה, וההפך.

הניסיון החיים מלמד את זה שוב ושוב. כמה אנשים מספרים בדיעבד שדווקא הכישלון שכאב כל כך, הוא שהוביל אותם לדרך חדשה ומבורכת? כמה פעמים "הפסד" התברר כשמירה מפני נזק גדול יותר? אין זה אומר שכל קושי נושא בחובו ברכה גלויה — לעיתים הסוד נשאר נסתר לעד — אך עצם ההכרה בכך שאיננו רואים את התמונה המלאה, מעניקה כוח להחזיק מעמד.

כיצד חיים עם זה בפועל

הקושי הגדול הוא ליישם את האמונה הזו ברגע המשבר עצמו, ולא רק כעיקרון תיאורטי. כאן חשוב לזכור כמה דברים. ראשית, אין צורך לאלץ את הלב להרגיש דבר שאינו מרגיש. אדם רשאי לבכות, לכאוב ולהתאבל — האמונה אינה מבטלת את הרגש. שנית, האמירה "גם זו לטובה" אינה כלי לדכא רגשות אלא עוגן שאליו אפשר לחזור כאשר הסערה שוככת מעט.

שלישית, ראוי להתחיל בקטן. אין צורך לקבל מיד את הקושי הגדול ביותר באהבה שלמה. אפשר להתאמן על דברים קטנים — עיכוב לא צפוי, אכזבה קלה — ולומר בלב "מי יודע, אולי זו דווקא טובה". בהדרגה נבנה בלב כלי שמסוגל להכיל גם את האתגרים הגדולים יותר.

בסופו של דבר, "גם זו לטובה" אינה הבטחה שהכול יהיה קל, אלא הבטחה שאיננו לבד. מאחורי כל מה שקורה עומדת הנהגה אוהבת, גם כאשר פניה נסתרים. ההכרה הזו אינה מבטלת את הקושי, אך היא הופכת אותו מתהום של ייאוש למסע שיש בו פשר, כיוון ותקווה.