אונאה במקח וממכר — שיעור שתות ודיני החזרת ההפרש

אסרה התורה להונות את חברו בממון, שנאמר "אל תונו איש את אחיו". אונאה היא מכירה במחיר הגבוה מן השווי האמיתי, או קנייה במחיר הנמוך ממנו, באופן שאחד הצדדים מפסיד שלא כדין. דיני האונאה מבוארים בהרחבה בשולחן ערוך חושן משפט, והם מן הדינים המצויים מאוד בחיי המסחר.

גדר האיסור

האיסור חל על שני הצדדים — גם המוכר אסור להונות את הקונה במחיר גבוה מדי, וגם הקונה אסור להונות את המוכר במחיר נמוך מדי. השיעור נמדד ביחס ל"מחיר השוק" של אותו חפץ באותו מקום ובאותו זמן. כל עוד המחיר תואם למה שמקובל למכור בו, אין כאן אונאה, אף אם נראה לאחד מהם שהרוויח או הפסיד.

שלושה שיעורים בדין אונאה

חילקו חכמים את דין האונאה לפי גודל ההפרש בין המחיר ששולם לבין השווי האמיתי:

• פחות משתות (פחות משישית מן השווי) — מחל, והמקח קיים, ואין מחזירין את ההפרש.
• שתות בדיוק (שישית) — המקח קיים, אך המאַנֶּה צריך להחזיר את סכום האונאה.
• יותר משתות — המקח בטל, ויכול המתאנה לבטל את העסקה ולקבל את כספו בחזרה.

הזמן לתבוע ביטול או החזר

יש זמן קצוב שבו רשאי המתאנה לטעון על האונאה. בדרך כלל השיעור הוא עד כדי שיוכל להראות את החפץ לתגר או לקרובו ולברר את שוויו. לאחר זמן זה, אם נודע לו שהונו אותו ושתק, הרי זה כמוחל ושוב אינו יכול לתבוע. אך כל עוד לא ידע על האונאה כלל — לא חלה עליו מחילה, שאין מחילה בטעות.

דברים שאין בהם אונאה או שדינם שונה

יש דברים שבהם דין האונאה שונה. למשל, נחלקו הפוסקים בדיני אונאה בקרקעות, בעבדים ובשטרות, שיש בהם קולא לעומת מטלטלין. כמו כן יש דברים שאין להם מחיר שוק קבוע, כגון חפץ נדיר או חפץ של חיבה, שבהם הדיון מורכב יותר. ובדברים שאדם קונה לפי טעמו וחפצו, כשהוסכם המחיר ביודעין — לעיתים אין בכך אונאה.

אונאה והגינות במסחר

מעבר לדין הממוני, יש כאן הדרכה מוסרית גדולה: התורה דורשת יושר והגינות במסחר, ושלא יראה הסוחר את חברו כשדה לניצול. אדם נאמן וירא שמים מתמחר בהגינות, מגלה מומים שבסחורתו, ואינו מנצל את בורותו של הקונה. אמנם, חישוב מדויק של שיעור השתות, קביעת מחיר השוק, ומועד התביעה — כל אלה תלויים בפרטים רבים. לכן בכל מקרה של חשש אונאה, בין כקונה ובין כמוכר, למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.