תשעה באב — יסודות הצום החמור על החורבן

מעמדו של תשעה באב

תשעה באב הוא היום החמור שבצומות שתיקנו חכמים, והוא יום האבל הלאומי על חורבן שני בתי המקדש. חכמינו מנו אירועים קשים נוספים שאירעו ביום זה לאורך הדורות, וראו בו יום שנקבע לפורענות. מפני חומרתו נמשך הצום יממה שלמה, מן השקיעה שלפניו ועד צאת הכוכבים של היום, ונוהגים בו עינויים ואיסורים נוספים מעבר לאיסור אכילה ושתייה, כדרך שנוהג אבל על מתו.

חמשת העינויים

בתשעה באב, כמו ביום הכיפורים, נוהגים חמישה עינויים: איסור אכילה ושתייה, איסור רחיצה, איסור סיכה, איסור נעילת מנעלי עור, ואיסור תשמיש המיטה. איסורים אלו מבטאים את האבל ואת ההתנזרות מן ההנאות הגשמיות ביום של צער. הרחיצה האסורה היא רחיצה של תענוג, אך רחיצה לצורך ניקיון הכרחי או הסרת לכלוך מותרת לפי הכללים שנקבעו. נעילת מנעלי עור נאסרה משום שהיא דרך הנאה וכבוד, ולכן נועלים נעליים שאינן של עור.

אבלות וישיבה על הקרקע

נוהגים בתשעה באב מנהגי אבלות נוספים. עד חצות היום יושבים על הקרקע או על כיסא נמוך, כדרך אבלים, וממעטים בישיבה רגילה. נמנעים מנתינת שלום ומשיחת חולין שאינה לצורך, ואין עוסקים במלאכה ובעסקים שמסיחים את הדעת מן האבל, לפי המנהגים. כמו כן נמנעים מלימוד תורה רגיל, מפני שהתורה משמחת את הלב, ולומדים רק בעניינים המתאימים ליום, כדברי הקינות והחורבן ודיני אבלות.

קריאת איכה וקינות

בליל תשעה באב קוראים את מגילת איכה בניגון של אבל, ובה תיאר הנביא את חורבן ירושלים ואת סבל יושביה. ביום עצמו אומרים קינות מיוחדות המתארות את האסונות שפקדו את עם ישראל לאורך הדורות. התפילות נאמרות בנוסח של אבל ובכובד ראש, ובבית הכנסת ממעטים באור ובקישוט. כל אלו נועדו לעורר את הלב לחוש את גודל האובדן ולהזדהות עם צער השכינה והאומה על חורבן המקדש.

סעודה המפסקת והכניסה לצום

הסעודה האחרונה לפני הצום נקראת סעודה מפסקת, ונהוג לאוכלה בצמצום ובסימני אבלות, כגון אכילת מאכל פשוט וישיבה על הקרקע, לפי המנהגים. אין מזמנים בה כמה אנשים יחד באופן של קביעות חגיגית. כל זה כדי להיכנס לצום מתוך תחושת אבל ולא מתוך שובע ושמחה. סדר זה מבטא את המעבר מחיי החולין אל יום הצער, ומכין את האדם להלך הרוח המיוחד של היום.

יציאת הצום והנחמה

גם בסיום תשעה באב נקבעו מנהגים. ביום שלאחריו ממשיכים בחלק מן ההגבלות לפרק זמן מסוים, לפי המנהגים, מפני שהשריפה במקדש נמשכה גם בעשירי באב. עם זאת, מסורת ישראל אינה מסתפקת בצער. השבת שלאחר תשעה באב נקראת שבת נחמו על שם נבואת הנחמה הנקראת בה, וממנה ואילך פותחים תקופה של נחמה והתעודדות. בכך מלמדת ההלכה שגם הצער הגדול ביותר נושא בחובו ציפייה לגאולה ולבניין ירושלים מחדש.

למעשה, לכל שאלה יש להתייעץ עם רב מוסמך.