תצוה — האור התמידי

הפרשה פותחת במצוות הדלקת המנורה: "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז, כ). השמן צריך להיות זך — מן הטיפה הראשונה היוצאת בכתישה. הקדושה דורשת את המובחר, את הזך שבזך. אך מעניין שדווקא הכתישה, השבירה, היא שמוציאה את האור.

שם משה הנעלם

פרשת תצוה היא היחידה מאז הולדת משה שאין בה שמו. רמזו על כך שמשה אמר "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" כשביקש כפרה על ישראל, וקללת חכם אף על תנאי מתקיימת במקצת. אך יש בכך גם לימוד: ענוותו של משה כה גדולה, עד שאף בהיעדר שמו נוכחותו מורגשת בכל הפרשה — "וְאַתָּה תְּצַוֶּה". המנהיג האמיתי נוכח גם כשאינו מבליט את עצמו.

וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת (שמות כח, ב)

לכבוד ולתפארת

בגדי הכהן הגדול נעשים "לכבוד ולתפארת". יש מקום ליופי ולהדר בעבודת ה', כשהם משרתים את הקודש. החושן הנושא את שמות שנים עשר השבטים על לב אהרן מלמד שהכהן נושא את כל ישראל על לבו בבואו אל הקודש; לעולם אין הוא מתפלל לבדו, אלא בשם כלל הציבור.

הספורנו מבאר ש"נר תמיד" אינו רק נר חומרי, אלא רמז לאור התורה שאינו כבה לעולם. כשם שהמנורה דולקת תמיד, כך אור התורה בישראל — דורות באים ודורות הולכים, והאור עובר מיד ליד ואינו פוסק.