שבת והילדים — לזרוע אהבה שתישא פירות

אמרו חכמינו: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". ואין חינוך גדול מן השבת. ילד הגדל בבית שבו השבת היא יום של אור, שמחה ואהבה, נושא עמו את האהבה הזו כל ימי חייו, גם אם ירחק לעת מן הדרך.

החוויה קודמת להלכה

קטן שאינו מבין עדיין את טעמי המצוות, קולט היטב את האווירה. הוא חש בהבדל שבין ימי החול לשבת — בריח החלות, באור הנרות, בבגדי השבת ובשמחה שעל פני הוריו. החוויה הזו נחרתת בלבו עמוק יותר מכל הלכה. על כן ראוי להשקיע בשבת בכל מה שעושה אותה מתוקה לילד: מאכל שהוא אוהב, זמן לשחק עמו, סיפור של פרשת השבוע.

ולא בכדי נהגו ישראל לחלק לילדים מגדנות בשבת, ולעודדם לומר דבר תורה קטן על השולחן. הילד הזוכה לומר את דברו ולקבל שבח, מתקשר אל השבת בקשר של אהבה. כך הופכת המצווה לעונג, והעונג למשען לכל החיים.

ההורה הוא הספר

הילד אינו לומד מן הדרשות בלבד, אלא ממראה עיניו. אב המקדש בכוונה, אם המדליקה נרות בדמעה של תפילה, הורים השמחים בשבת — הם הספר שממנו לומד הילד. אם השבת תיראה בעיניו כעול וכמועקה, יברח ממנה; אם תיראה כאהבה וכאור, ידבק בה.

על כן הזהירו בעלי המוסר שלא להפוך את השבת בעיני הילד ליום של איסורים בלבד. אמת שיש מה שאסור, אך עיקר השבת אינו ה"לא תעשה" אלא ה"עשה" — לענג, לשמוח, לאהוב. הורה הזוכה לזרוע בלב ילדו אהבת שבת, זרע זרע שיישא פירות מתוקים לדורות.