קדיש יתום — מהותו, מקורו ומעלתו לעילוי נשמת הנפטר

אמירת קדיש על ידי האבל, המכונה בפי כל "קדיש יתום", היא מן המנהגים המושרשים והאהובים בעם ישראל. אף שאין הוא מפורש בתלמוד כחיוב גמור, נהגו בו כל קהילות ישראל מימי הראשונים, והוא נתקבל כדבר שאין מערערים עליו. בדברים הבאים נבאר את מהות הקדיש, יסוד מעלתו לנפטר, וכמה מכללי אמירתו.

מהו הקדיש ועל מה נתייסד

הקדיש כולו שבח והודאה למקום, ועיקרו בקשה שיתגדל ויתקדש שם שמים בעולם. אין בו אזכרת מתים כלל, ואף לא בקשה על הנפטר בפירוש. כל כוחו של הקדיש לעילוי הנשמה נובע מן העובדה שהבן עומד בקהל ומגדיל את שם שמים ברבים, ובזה הוא מזכה את הציבור באמירת "אמן יהא שמיה רבא". התשובה הזו של הציבור היא לב העניין, ומובא בדברי רבותינו שעניית אמן יהא שמיה רבא בכל כוח הכוונה פועלת לקרוע גזר דין ולהמשיך רחמים.

מצד זה מתבארת מעלתו של הבן: כאשר הוא גורם לרבים לקדש את השם, נזקף הדבר לזכות אביו או אמו שגידלו אותו והעמידוהו לתורה ולמעשים טובים. נמצא שהנפטר זוכה בזכות הבנים שהשאיר אחריו.

מדוע נקרא דווקא 'קדיש יתום'

נקרא כן לפי שעיקר תקנתו לאומרו על האב והאם שנפטרו, והבן נקרא בלשון הכתוב יתום מאב או מאם. עם זאת, אין הכוונה שדווקא קטן אומרו — אדרבה, גדול שמת אביו אומר קדיש, ואף מי שאינו קטן כלל. ויש מקומות שגם מי שאין לו הורים נוטל חלק באמירת קדיש על קרובים אחרים או כשאין למת בנים, וכפי המנהגים המקובלים בכל קהילה.

פרטים בסדר האמירה

• הקדיש נאמר בעמידה, ויש להקפיד על עניית הקהל אחריו.
• צריך מניין של עשרה כדי לומר קדיש, שכל דבר שבקדושה אינו נאמר בפחות מעשרה.
• נוהגים שהאבל אומר את הקדישים שתיקנו לכך בתפילה, כגון לאחר עלינו לשבח ובמקומות נוספים לפי מנהג בית הכנסת.
• יש להגות את תיבות הקדיש בנחת ובכוונה, ולא לחטוף את המילים, שכן עיקר תועלתו בכוונת המקדש ובעניית הקהל.

הבדלי מנהג בין אשכנז לספרד

בעניין מספר האומרים יחד יש חילוק שורשי בין הקהילות. בקהילות אשכנז נהגו בדורות עברו שאין אומרים קדיש אלא אבל אחד או מספר מועט, וקבעו דיני קדימה מי קודם לומר. ואילו בקהילות הספרדים ובני עדות המזרח נהגו שכל האבלים אומרים את הקדיש כאחד בקול אחד, ובזה נמנעות המחלוקות מי קודם. בדורות האחרונים נתפשט גם בהרבה מקהילות אשכנז שכמה אבלים אומרים יחד. כל קהל ינהג כמנהג מקומו ורבותיו.

על מי ולכמה זמן אומרים

המנהג הרווח לומר קדיש על אב ואם כל שנים עשר חודש, אך נמנעים מלהשלים את כל השנה כדי שלא לעשות את ההורה כמי שדינו נמשך כל השנה, ולכן רבים פוסקים את הקדיש מעט קודם תום השנה — והפרטים בזה רבים ותלויים במנהג. בכל שנה לאחר מכן אומרים קדיש ביום השנה, הוא היארצייט. כן נהגו לומר קדיש על קרובים אחרים כשאין למת בן, ויש בזה כללים מסודרים.

נמצאנו למדים שהקדיש אינו לחש שיש בו כוח מאליו, אלא הוא מעשה של קידוש השם ברבים שהבן עושה לכבוד הוריו, וזכות זו עולה לנשמתם. לפיכך ראוי לאומרו בכוונה, בנחת, ומתוך הכרה במעלתו.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.