פרשת ראה — ראה נתתי לפניך: חופש הבחירה

פרשת ראה פותחת בהצבת הברכה והקללה לפני עם ישראל, ועוברת אל מצוות רבות: איסור עבודה זרה, ריכוז העבודה במקום שיבחר ה׳, דיני כשרות, מצוות הצדקה, שמיטת כספים ושלוש הרגלים. במרכזה עומד עקרון יסוד: חופש הבחירה של האדם.

עשר תעשר — הנתינה שמעשירה

הפרשה מצווה: ׳עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ׳. דרשו חז״ל על כפל הלשון ׳עשר תעשר׳: ׳עשר בשביל שתתעשר׳. המעשר הוא המצווה היחידה שבה מתיר הקב״ה, כביכול, לנסותו — ׳וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה׳ צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם׳. הנותן מעשר אינו מפסיד אלא מתעשר, כי הצדקה פותחת צינורות של ברכה.

יש כאן מהפך בתפיסה הכלכלית הרגילה. לפי חשבון אנוש, הנותן מכספו — נחסר. באה התורה ומלמדת שבכלכלה של קדושה, הנתינה היא מקור העושר. ׳אין אדם מעני מן הצדקה׳, אמרו חז״ל. הכסף אינו שלנו באמת; אנו נאמנים עליו, וכשאנו מחלקים ממנו כרצון ה׳, אנו פותחים את עצמנו לקבל עוד. המעשר הוא הכרה שהמקור לכל הוא הבורא.

ומכאן הדרכה מעשית: לתת בקביעות, בשיטתיות, אחוז קבוע מן ההכנסה. ׳עשר תעשר׳ — הפרשה מסודרת, לא נתינה מקרית לפי מצב הרוח. ומי שנוהג כך מגלה, כהבטחת התורה, שהנתינה אינה מחסירה אלא מוסיפה — לא רק ברכה גשמית אלא עושר של נפש, של סיפוק, של שותפות במעשה חסד. הצדקה היא ההשקעה הבטוחה ביותר, שכן ׳מלווה ה׳ חונן דל׳.

בנים אתם לה׳ — אהבת אב שאינה נפסקת

הפרשה פותחת מצוות באמירה: ׳בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹקֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ׳. בהקשר של אבל על המת, אוסרת התורה לשרוט את הבשר מרוב צער כמנהג העמים. והנימוק: ׳בנים אתם לה׳׳. אמרו המפרשים: מאחר שאתם בניו של הקב״ה, ובנים מאמינים שאביהם מיטיב עמם אף כשאין הם מבינים, אין לכם להתייאש ולהשחית עצמכם באבל, שכן המת לא אבד אלא עבר לעולם שכולו טוב.

יש כאן נחמה עמוקה על המוות ועל האמונה. ׳בנים אתם׳ — הקשר עם ה׳ הוא קשר של אב ובן, קשר של אהבה שאינו נפסק לעולם. אמרו חז״ל, נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר: בין כך ובין כך קרויים בנים. אף כשהאדם חוטא, אף כשהוא רחוק, לעולם אינו מאבד את מעמדו כבן. אהבת האב אינה מותנית; היא נצחית.

ומכאן שני לקחים. האחד, באמונה מול המוות: מי שמאמין שהוא בן של אב רחום, יודע שגם הפרידה הכואבת אינה סוף, ושיש עולם שבו נמשך הקשר. לכן אינו שוקע בייאוש הרסני. השני, בביטחון בערך העצמי: כל יהודי הוא ׳בן׳ אהוב לה׳, ולעולם אין הוא נדחה לגמרי. תודעה זו נותנת כוח — לא משנה כמה נפלנו, האב שבשמים ממתין לנו באהבה, ותמיד אפשר לשוב אל חיקו.

ראה אנוכי — בין יחיד לרבים

הפרשה פותחת בלשון מפתיעה: ׳רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה׳. ׳ראה׳ — לשון יחיד, ׳לפניכם׳ — לשון רבים. מדוע? לימדונו המפרשים שהבחירה היא אישית — ׳ראה׳, אתה היחיד, ראה ובחר — אך היא מוצבת בפני הכלל כולו, ׳לפניכם׳. כל יחיד בוחר לעצמו, אך בחירתו משפיעה על הכלל. אין אדם אי בפני עצמו; בחירותיו הפרטיות מרכיבות את גורל האומה.

עוד למדו: הבחירה מונחת ׳לפניכם היום׳ — בכל יום מחדש. אין הבחירה חד-פעמית; בכל יום, בכל שעה, ניצב האדם מול הברכה והקללה ובוחר. החיים אינם נקבעים בהחלטה אחת גדולה אלא בשרשרת של בחירות קטנות, יום-יומיות. ׳היום׳ — עכשיו, שוב ושוב.

הברכה והקללה — לראות בבירור

מדוע נאמר ׳ראה׳ ולא ׳שמע׳? לימדונו בעלי המוסר שיש הבדל בין שמיעה לראייה. שמיעה יכולה להיות מעורפלת, מרוחקת; ראייה היא ברורה, מיידית, ודאית. משה מבקש מן העם לראות בבירור מוחלט את התוצאות של הבחירה, כאילו הברכה והקללה מונחות ממש לנגד עיניהם. כשאדם רואה בבירור את תוצאות מעשיו, קל לו יותר לבחור נכון.

הרמב״ם מדגיש בהלכות תשובה שחופש הבחירה הוא יסוד גדול ועמוד התורה והמצווה: ׳רשות לכל אדם נתונה — אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו׳. אין אדם מוכרח, אין גורל כפוי. זו יסוד הצדק כולו: אילו לא היה חופש בחירה, לא היה מקום לשכר ועונש. הבחירה היא כבודו של האדם.

פתוח תפתח — אמנות הנתינה

הפרשה מרחיבה במצוות הצדקה: ׳פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ... נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ׳. התורה כופלת את הלשון — ׳פתוח תפתח׳, ׳נתון תתן׳ — ללמד, כדברי חז״ל, ׳אפילו מאה פעמים׳. הנתינה אינה מעשה חד-פעמי אלא הרגל, פתיחת לב מתמדת.

ומזהירה התורה על אופן הנתינה: ׳וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ׳ — אל תיתן בפנים חמוצות, בלב כבד. הצדקה נמדדת לא רק בסכום אלא באופן. אמרו חז״ל שהנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים — באחת עשרה ברכות. המילה הטובה, החיוך, כבוד העני — חשובים לא פחות מן הכסף. ׳כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳׳ — הנתינה אינה מחסירה אלא מוסיפה ברכה.

אבד תאבדון — עקירת הרע מן השורש

הפרשה מצווה לבער עבודה זרה: ׳אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת׳. יש בזה לקח רוחני: את הרע צריך לעקור מן השורש, לא להשאיר ממנו זכר. אדם המבקש לתקן מידה רעה בעצמו — אינו יכול להסתפק בהחלשתה; עליו לעקור אותה. ׳אבד תאבדון׳ — ביעור מוחלט. וכן בהרחקה מפיתויים: מי שרוצה להינצל מהרגל רע, ירחיק את עצמו מן הסביבה המפתה, יעקור את ה׳מקומות׳ המכשילים.

הנהגה למעשה

שלוש הנהגות. ראשית, מודעות לבחירה: נזכור שבכל יום, בכל רגע, אנו בוחרים בין ברכה לקללה, ושבחירתנו בידינו. שנית, צדקה בלב שלם: ניתן צדקה בקביעות ובשמחה, ׳ולא ירע לבבך׳, ונוסיף מילה טובה לנתינה. שלישית, עקירת הרע מן השורש: כשאנו מתקנים מידה או הרגל, נעקור אותו לגמרי ונרחיק את עצמנו מן המכשולים.

סיום

פרשת ראה מציבה לפנינו את המתנה הגדולה והאחריות הכבדה — חופש הבחירה. ׳ראה׳, אומרת התורה, ראה בבירור, ובחר בחיים. ובמרכז הבחירה הטובה עומדת פתיחת הלב לזולת. יהי רצון שנזכה לראות נכוחה את הברכה המונחת לפנינו, לבחור בטוב בכל יום ובכל שעה מחדש, לתת מעשר בשמחה ולפתוח את ידנו וליבנו לכל נזקק, ולזכור תמיד שבנים אנחנו לאב שבשמים. ומתוך נתינה ובחירה נכונה יתקיים בנו ׳כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך׳.