פרשת קדושים: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" — הכלל הגדול בתורה

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יח). על פסוק זה אומר רבי עקיבא: "זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה" (תורת כהנים; ירושלמי נדרים). אהבת הזולת אינה מצווה אחת מני רבות — היא יסוד שעליו עומדת התורה כולה.

הלל הזקן ניסח זאת לגוי שביקש ללמוד את כל התורה "על רגל אחת": "דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵיד — מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך; זו כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא, זיל גמור" (שבת לא ע"א).

"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ"

הפרשה נפתחת בציווי "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ". רש"י מבאר: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה". קדושה אינה ניתוק מן החיים, אלא ריסון, גבולות וטוהר בתוך החיים. ומיד לאחר מכן באות מצוות שבין אדם לחברו: "לֹא תִגְנֹבוּ", "לֹא תַעֲשֹׁק", "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל" — קדושה אמיתית מתבטאת ביושר ובאהבת הבריות.

הלקח: הדרך אל הקדושה עוברת דרך היחס לזולת. "ואהבת לרעך כמוך" — לראות בכבוד השני את כבודנו שלנו.