פרשת חוקת — פרה אדומה: החוק שאין לו טעם

פרשת חוקת פותחת במצווה המכונה ׳חוק׳ בה״א הידיעה — פרה אדומה, שאפרה מטהר טמאי מת אך מטמא את העוסקים בה. פרדוקס שהשטן ואומות העולם מונים בו את ישראל. הפרשה כוללת גם את מיתת מרים, מי מריבה, מיתת אהרן, ומלחמות סיחון ועוג — פרק של אובדן ושל מעבר דור.

נחש הנחושת — לשאת עיניים אל האב שבשמים

כשנשך הנחש את העם בעוון תלונותיהם, ציווה ה׳ את משה: ׳עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי׳. משה עשה נחש נחושת, וכל מי שהביט בו נרפא. שאלו במשנה: ׳וכי נחש ממית או נחש מחיה?׳ ותירצו: ׳אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים׳.

אין כאן קמע וכישוף, אלא הוראה רוחנית עמוקה. הנחש על הנס לא ריפא בכוחו; הוא אילץ את האדם להרים את עיניו כלפי מעלה, אל השמים, אל הבורא. ההבטה למעלה היא הרמת הלב, ההכרה שהמזור בא מה׳ ולא מן הטבע. הנחש שהמית בחטא נעשה סמל לתשובה — כשמביטים בו זוכרים את החטא, מתחרטים, ופונים אל ה׳.

לימוד נצחי לחיינו: הישועה תלויה בכיוון המבט. מי שמביט למטה, אל הקרקע, אל הייאוש, ׳נמוק׳. מי שמרים עיניו למעלה, אל האמונה, אל התקווה — חי. אותה מציאות בדיוק, אך המבט קובע. בעת צרה, בעת מחלה, בעת משבר, הפתרון מתחיל בהרמת הלב אל האב שבשמים. וכשם שהנשוך היה צריך לעשות מאמץ ולהביט, כך נדרש מאיתנו מאמץ אקטיבי לפנות אל ה׳ ולשעבד את ליבנו אליו, ומתוך כך באה הרפואה.

ותמת שם מרים — מיתת צדיקים מכפרת

התורה סומכת את פרשת פרה אדומה, המטהרת מטומאת מת, למיתת מרים: ׳וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם׳. דרשו חז״ל: ׳למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך, מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת׳. הסמיכות מלמדת שאבדן הצדיקים אינו רק אסון אלא גם כפרה לדור.

יש בזה נחמה ולקח כאחד. מיתת הצדיק מעוררת את הדור לחשבון נפש, וכשם שהפרה האדומה — שטעמה נעלם — מטהרת, כך הסתלקות הצדיק פועלת כפרה בדרך שאינה גלויה לעין. אך גם תוכחה יש כאן: לעיתים נלקח הצדיק מפני שהדור לא ידע להוקירו, ורק בהיעדרו מכירים בערכו.

ומכאן מסר כפול: מצד אחד, להוקיר את הצדיקים ואת אנשי המעלה בעודם עמנו, שלא נצטרך ללמוד את ערכם מתוך אבדנם. מצד שני, כשנלקח מאיתנו אדם גדול, לראות בכך קריאה להתעורר, להתחזק, להמשיך את דרכו. מיתת מרים לימדה שגם הפרידה הכואבת טומנת בחובה עומק שאין אנו מבינים, בדיוק כפרה אדומה, ה׳חוק׳ שמעל הטעם.

זאת חוקת התורה — חוק שאין להרהר אחריו

התורה קוראת למצוות הפרה ׳חֻקַּת הַתּוֹרָה׳. רש״י מבאר: ׳לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה — גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה׳. הפרה האדומה היא אב-טיפוס של ׳חוק׳ — מצווה שטעמה נעלם מבינת האדם, ומקיימים אותה מתוך קבלת עול מלכות שמים.

אמר שלמה המלך, החכם באדם: ׳אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני׳ — על פרה אדומה. אפילו שלמה, שהשיג טעמי כל המצוות, לא ירד לסוף טעם הפרה. ומה הלקח? שיש גבול לשכל האדם, ושהאמונה מתחילה בדיוק במקום שבו ההבנה נעצרת. מי שמקיים רק את מה שהוא מבין, עובד את שכלו; מי שמקיים אף את מה שאינו מבין, עובד את בוראו. הפרה האדומה היא מבחן האמונה הטהורה.

מטמא טהורים ומטהר טמאים

הפרדוקס העמוק של הפרה: אפרה מטהר את הטמא במת, אך הכהן העוסק בהכנתה נטמא. אותו דבר מטהר ומטמא כאחד. הרש״ר הירש ואחרים ראו בזה עומק: הטהרה והטומאה אינן תכונות פיזיות אלא רוחניות, שאינן כפופות להיגיון האנושי. הקב״ה, שברא את מושגי הטהרה, קבע את חוקיהם, ואין הם חייבים להתאים לשכלנו.

יש בזה לקח על מגבלת התפיסה האנושית. אנו נוטים לחשוב שהכל צריך להיות עקבי והגיוני לפי מידותינו. הפרה האדומה מלמדת ענווה אינטלקטואלית: העולם הרוחני עמוק ומורכב מכפי שנוכל להקיף, ולא כל דבר ניתן ל׳הבנה׳. לפעמים החוכמה הגדולה היא להכיר בגבול החוכמה.

מי מריבה — כשל של רגע אחד

לאחר מות מרים, פסקו המים (׳בארה של מרים׳), והעם התלונן. הקב״ה ציווה את משה לדבר אל הסלע שייתן מימיו, אך משה הכה את הסלע במקום לדבר אליו, ואמר ׳שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים׳. על כך נגזר עליו ועל אהרן שלא ייכנסו לארץ: ׳יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי׳.

נחלקו המפרשים בטיב החטא — רש״י אומר שהיה בהכאה במקום דיבור, הרמב״ם אומר שהיה בכעס ׳שמעו נא המורים׳, ואחרים דרכים נוספות. אך הצד השווה: משה רבנו, ענו מכל אדם, נענש קשות על פגם דק שברגע אחד. לימוד עצום: ככל שהאדם גדול יותר, כן נמדד בדקדוק רב יותר. ׳הקב״ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה׳. וגם — מנהיג המדבר אל עמו נמדד על כל מילה; רגע של כעס עלול לעלות ביוקר.

מיתת הצדיקים — מרים, אהרן ובאר הענן

בפרשה מתה מרים ומיד פסקו המים; מת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד. אמרו חז״ל שבזכות מרים היה הבאר, בזכות אהרן הענן, ובזכות משה המן. כשמת צדיק, מסתלקת עמו הברכה שבאה בזכותו. לימוד: הצדיקים שבינינו הם מקור ברכה נסתר, ולעיתים איננו מכירים בערכם אלא בהיעדרם. ראוי להוקיר את הצדיקים ואת בעלי החסד בעודם עמנו.

הנהגה למעשה

שלוש הנהגות. ראשית, קבלת עול: נקיים אף את המצוות שאיננו מבינים מתוך אמונה, ונכיר בגבול שכלנו בענווה. שנית, שמירה על הדיבור והרגש: נלמד ממי מריבה עד כמה מילה אחת ורגע של כעס יכולים לפגוע, ונשתדל לדבר בנחת. שלישית, הוקרת הצדיקים והחסד: נכיר בערכם של אנשי המעלה ובעלי החסד סביבנו בעודם עמנו, ונודה על הברכה שהם מביאים.

סיום

פרשת חוקת מציבה את מבחן האמונה הגדול — הפרה האדומה, החוק שמעל הטעם. היא מלמדת ענווה בפני מה שנשגב מבינתנו, זהירות בדיבור, והוקרת הצדיקים. יהי רצון שנזכה לאמונה תמימה המקבלת אף את הנסתר, לשאת תמיד את עינינו כלפי מעלה אל האב שבשמים בעת צרה, לדבר בנחת ובכבוד גם ברגעי לחץ, ולהכיר בברכה הטמונה באנשי המעלה ובעלי החסד שבתוכנו בעודם עמנו.