פרשת ואתחנן — שמע ישראל וכוחה של תפילה

פרשת ואתחנן היא מן העשירות שבתורה: היא כוללת את תפילת משה להיכנס לארץ, את עשרת הדברות בשנית, את פרשת ׳שמע ישראל׳ ו׳ואהבת׳, ואת אזהרות האמונה. הנקראת בשבת ׳נחמו׳ שאחר תשעה באב, היא מלמדת על כוח התפילה, על ייחוד ה׳ ועל אהבתו.

ונשמרתם מאד לנפשותיכם — קדושת הגוף

בפרשה מזהיר משה: ׳וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם׳. אמנם בפשוטו נאמר בהקשר של זהירות מעבודה זרה, אך חז״ל והפוסקים למדו מכאן יסוד גדול: חובה על האדם לשמור על בריאותו וגופו. הרמב״ם קבע שהיות הגוף בריא ושלם הוא מדרכי עבודת ה׳, שאי אפשר לעבוד את הבורא כשהאדם חולה. הגוף אינו קניינו הפרטי של האדם לעשות בו כרצונו, אלא פיקדון מאת ה׳ שעליו לשומרו.

יש בזה חידוש עמוק. אנו רגילים לחשוב שהדת עוסקת ב׳נפש׳ ומזלזלת ב׳גוף׳. באה התורה ומלמדת ההפך: שמירת הגוף היא מצווה. ׳ונשמרתם מאד׳ — בלשון חיזוק, מאד. האכילה הבריאה, המנוחה, ההימנעות מסכנות — כל אלו חלק מעבודת ה׳. הגוף הוא הכלי שבו מקיימים מצוות, ומי שפוגע בגופו פוגם ביכולתו לעבוד את בוראו.

ומכאן איזון בריא בחיים: לא הזנחת הגוף מתוך ׳רוחניות׳, ולא עבודת הגוף מתוך גשמיות. הגוף משרת את הנשמה, והנשמה מקדשת את הגוף. ׳ונשמרתם מאד לנפשותיכם׳ מלמד שהאדם השלם דואג לגופו ולנפשו כאחד, ורואה בבריאות אמצעי קדוש למילוי ייעודו. השומר על גופו כראוי, מתוך כוונה לעבוד בו את ה׳, הופך אף את הדאגה לבריאות למצווה.

כי היא חכמתכם — תורה שמעוררת הערכה

על שמירת המצוות אומר משה: ׳וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה׳. התורה אינה רק חובה פנימית אלא גם ׳חכמה ובינה לעיני העמים׳ — התנהלות ישראל לפי התורה מעוררת הערכה וכבוד בקרב אומות העולם.

יש כאן ממד של קידוש השם. כשעם ישראל חי לפי התורה — ביושר, בחסד, בחכמה, בסדר חיים מוסרי — הגויים מביטים ואומרים ׳עם חכם ונבון׳. אמרו חז״ל שזו מעלה גדולה, שהתורה ניכרת בחכמתה אף לעיני מי שאינו מקיימה. ההנהגה הישרה של יהודי היא הפרסומת הגדולה ביותר לתורה.

ומכאן אחריות עצומה: כל יהודי מייצג את התורה בעיני העולם. כשאנו מתנהגים ביושר, בכבוד, בחכמה — אנו מקדשים שם שמים ומגלים את יופיה של התורה. וכשאנו נוהגים שלא כשורה — חלילה ההפך. ׳כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים׳ מטיל על כל אחד מאיתנו את המשימה להיות שגריר של התורה, ולהראות במעשינו שדרך התורה היא דרך של חכמה, יושר וטוב.

ואתחנן — תפילה מתוך מתנת חינם

משה מתאר: ׳וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר׳. אמרו חז״ל שהתפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות (כמניין ׳ואתחנן׳) להיכנס לארץ. מדוע לשון ׳ואתחנן׳, מלשון חנינה ומתנת חינם? לימדונו רבותינו שאף על פי שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין הם מבקשים אלא מתנת חינם. משה, גדול הצדיקים, לא בא בטענת ׳מגיע לי׳ אלא בבקשת חסד.

לקח עמוק בעבודת התפילה: גם מי שראוי, מתפלל מתוך ענווה, כמבקש מתנה ולא כדורש חוב. אין אדם ׳זכאי׳ לישועה; הכל חסד. ומנגד — משה לימד את כוח ההתמדה בתפילה. חמש מאות תפילות! גם כשהתשובה מתעכבת, ממשיכים לבקש. התפילה אינה נמדדת רק בתוצאה אלא בעצם הפנייה אל ה׳, בקשר שהיא יוצרת.

רב לך — כשהתשובה היא ׳לא׳

הקב״ה משיב למשה: ׳רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה׳. גדול הנביאים, שהתפלל מאות תפילות, נענה בשלילה. מדוע? יש כאן לימוד קשה אך חשוב: לא כל תפילה נענית כרצוננו. לפעמים התשובה האלוקית היא ׳לא׳, ואף לגדולים. אך גם ה׳לא׳ הוא מענה של אהבה — הקב״ה אפשר למשה לראות את הארץ מראש הפסגה, ׳עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה׳.

המפרשים ביארו שכניסת משה לארץ לא הייתה מתאימה לתפקידו — דורו היה דור המדבר, ומשה היה מנהיג הדור ההוא. הכניסה לארץ שייכת לדור החדש ולמנהיג החדש, יהושע. לימוד: לפעמים ה׳לא׳ נובע מתכנית גדולה יותר שאיננו רואים. התפילה שלא נענתה כרצוננו אינה תפילה שנדחתה, אלא תפילה שנענתה בדרך אחרת, נעלה יותר.

שמע ישראל — קבלת עול מלכות שמים

לב הפרשה: ׳שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹקֵינוּ ה׳ אֶחָד׳. הפסוק הזה, שיהודים אומרים פעמיים ביום ובשעת מיתתם, הוא הכרזת ייחוד ה׳. ׳אחד׳ — לא רק שהוא אחד ויחיד, אלא שהוא מנהיג הכל, בשמים ובארץ ובכל הכיוונים. אמרו חז״ל שיש להאריך באות דל״ת של ׳אחד׳, להמליכו בכל העולם ובכל הרוחות.

ומיד: ׳וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ׳. הכרת הייחוד מובילה לאהבה. ׳בכל לבבך׳ — בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. ׳בכל נפשך׳ — אפילו נוטל את נפשך. ׳בכל מאודך׳ — בכל ממונך. האהבה השלמה כוללת את כל כוחות האדם. וכיצד מגיעים לאהבה? ׳וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... עַל לְבָבֶךָ׳ — על ידי לימוד תמידי, שינון, ושיחה בדברי תורה, נכנסת האהבה אל הלב.

ושננתם לבניך — חינוך כהמשכיות

׳וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם׳. האהבה לה׳ אינה נשמרת לעצמנו אלא מונחלת לדור הבא. ׳ושננתם׳ — שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, ומתוך כך תלמד לבניך. אמרו חז״ל ׳בניך אלו התלמידים׳. החינוך אינו רק העברת ידע אלא הנחלת אהבה, הצתת גחלת בלב הדור הבא. עם ישראל שרד אלפי שנים לא בכוח נשק אלא בכוח ה׳ושננתם לבניך׳ — שרשרת בלתי נפסקת של חינוך.

הפרשה מוסיפה: ׳כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת׳. הבן ישאל, וחובה על האב להשיב, לספר את סיפור יציאת מצרים ואת טעם המצוות. החינוך היהודי בנוי על שאלה ותשובה, על דיאלוג בין הדורות. מי שאינו מעביר את המסורת לבניו — שובר את השרשרת.

הנהגה למעשה

שלוש הנהגות. ראשית, התמדה בתפילה מתוך ענווה: נתפלל בקביעות, כמבקשים מתנת חינם, ולא נתייאש כשהתשובה מתעכבת. שנית, קבלת עול מלכות שמים: נאמר קריאת שמע בכוונה, ונמליך את ה׳ על חיינו בכל יום. שלישית, חינוך הדור: נשקיע ב׳ושננתם לבניך׳ — נלמד עם ילדינו, נספר להם את מורשתנו, ונצית בהם את אהבת ה׳.

סיום

פרשת ואתחנן, פרשת הנחמה, מלמדת שגם תפילה שלא נענתה כרצוננו יקרה, שייחוד ה׳ ואהבתו הם יסוד חיינו, ושהחינוך הוא סוד נצח ישראל. יהי רצון שנזכה לאהוב את ה׳ בכל לבבנו, למלוך עליו עלינו בכל יום, ולהנחיל את אמונתנו לבנינו אחרינו, ׳ושננתם לבניך׳.