חז״ל אומרים שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. מהו סוד הגילוי העצום של קריעת ים סוף.
בשירת הים אומרים בני ישראל: ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ״ (שמות טו, ב). על המילה ״זֶה״ — לשון הצבעה באצבע על דבר הנראה לעין — אומרים חז״ל דבר מפליא: ״ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי וכל שאר הנביאים״ (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח; ילקוט שמעוני). כיצד ייתכן שאדם פשוט, שפחה שבשפחות, השיגה גילוי גדול ובהיר מזה של יחזקאל הנביא שראה מרכבה עליונה?
המילה ״זֶה״ מלמדת על בהירות מוחלטת של הגילוי. כשאדם אומר ״זה״ ומצביע באצבעו, הוא רואה את הדבר לנגד עיניו בבירור גמור, ולא רק מאמין בו או משיג אותו במחשבה. חז״ל מלמדים שבקריעת ים סוף נעשתה ההשגה האלוקית כה גלויה ומוחשית, עד שאפילו הפשוט שבעם הצביע ואמר ״זֶה אֵלִי״ — דבר שאף נביא גדול לא זכה לו במדרגת בהירות כזו, שכן הנביאים ראו במראות ובחידות ואילו כאן ראו הכול בגלוי.
הרמב״ן ומפרשים מבארים שקריעת ים סוף היתה שינוי גלוי של סדרי בראשית לעיני כל: המים ניצבו כחומה מימין ומשמאל, המצרים טבעו במצולות, וישראל עברו בתוך הים ביבשה. במעמד עצום כזה נעשתה ההכרה בבורא מוחשית וברורה עד שהאמונה הפכה לראייה ממש. זהו שאמרה התורה: ״וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה... וַיַּאֲמִינוּ בַּה׳ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ״ (שמות יד, לא) — ומתוך אמונה ברורה זו פרצה השירה מאליה.
פסוק: ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״ (שמות טו, ב). מקור: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח. לקח: יש רגעים שבהם הקב״ה מגלה עצמו לכל אחד ואחד, ואף הפשוט שבעם זוכה לראייה שלמעלה מנביאים. אין אדם מיואש מהשגה רוחנית, שהכול תלוי ברצון ה׳ ובזכות הרגע.
פסוק: ״וְאַנְוֵהוּ״ (שמות טו, ב). מקור: שבת קלג ע״ב — ״התנאה לפניו במצוות״. לקח: מתוך אהבת ה׳ שהתעוררה בהשגה, מקשטים ומהדרים את המצוות: ציצית נאה, סוכה נאה, לולב נאה, ספר תורה נאה בדיו נאה ובקולמוס נאה. היופי בעבודת ה׳ הוא ביטוי לאהבה ולהערכה.
פסוק: ״אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה׳״ (שמות טו, א). מקור: רש״י שם — ״אז״ עלה בליבו שישיר, לשון עתיד. לקח: השירה פורצת מתוך הכרת הטוב ומתוך ההשגה הברורה. הודיה אמיתית באה מלב שראה וחש את חסדי ה׳, ולא מפה בלבד.
לאחר שירת משה והעם, מספרת התורה: ״וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת״ (שמות טו, כ). חז״ל מבארים שהנשים הצדקניות שבאותו דור היו בטוחות שהקב״ה יעשה להן נסים, ולכן הכינו מראש תופים ומחולות עוד במצרים (מכילתא; רש״י שם). אמונתן הגדולה, שלא נזקקה לראייה כדי לצפות לישועה, זיכתה אותן לשמוח בשירה מיוחדת. מכאן שהשירה של הים נבעה משני מקורות: מן הראייה הברורה של ״זה אלי״, ומן האמונה התמה שקדמה אף לנס.
שירת הים לימדה את עם ישראל לדורות שהתגובה הראויה לישועה היא שירה והודיה. חז״ל תיקנו לומר את שירת הים בכל יום בפסוקי דזמרה, כדי שנחיה תמיד מתוך זיכרון הנס וההכרה בבורא. מי שמרגיל את עצמו להודות על הטוב — קטן כגדול — פותח את ליבו לראות עוד ועוד את יד ה׳ בחייו.
בהמשך הפסוק אומרים ישראל ״אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ״ (שמות טו, ב). דרשו חז״ל שאין הגילוי החדש סותר את מסורת האבות אלא ממשיך אותה: אותו ה׳ שהתגלה על הים הוא ״אלהי אבי״ — אלוקי אברהם יצחק ויעקב. ראייה עצמה, ככל שתהיה בהירה, זקוקה למסורת שתעמידנה על מכונה. לכן סמכו את ״זה אלי״ החדש ל״אלהי אבי״ הישן: החוויה האישית והמסורת הדורית משלימות זו את זו. וכן דרשו ״ואנוהו״ — ״אני והוא״, אדבק במידותיו: מה הוא רחום וחנון אף אתה היה רחום וחנון (שבת קלג ע״ב), שהדביקות בה׳ באה גם בקישוט המצווה וגם בקישוט המידות.
גם בימינו, ברגעי ישועה אישית — לידה בשלום, החלמה ממחלה, הצלה מסכנה — אפשר לחוש הבזק של ״זֶה אֵלִי״, רגע שבו הכול ברור והלב מלא. הלקח הוא לא לתת לרגעים אלו לחלוף בלי הודיה: לעצור, להצביע בלב, ולומר תודה לבורא על הנס שאנו רואים בעינינו. מי שחי בעיניים פקוחות מגלה ״זה אלי״ בפרטים הקטנים של כל יום, ומתוך כך זוכה לרוממות רוח מתמדת.
על הים זכה כל העם, ואף השפחה שבהם, לגילוי אלוקי בהיר שלא זכו לו נביאים גדולים, כי ה׳ התגלה לכולם בבהירות מוחלטת. מכאן שאין גבול להשגה שהקב״ה יכול להעניק, ושכל יהודי מסוגל להצביע ולומר ״זֶה אֵלִי״ — ומתוך כך לשיר, להודות, ולהדר במצוות מאהבה.
פרשת שבוע
חיזוק
חיזוק
פרשת שבוע
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק