
התורה מצווה להשבית את הארץ בשנה השביעית, ומיד עונה על החשש הגדול: וכי מה נאכל?
פרשת בהר עוסקת בשמיטה: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה, ב). אחת לשבע שנים הקרקע נחה — אין זורעים ואין קוצרים, והפירות הפקר לכל.
התורה עצמה מעלה את החשש הטבעי: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת?" (כה, כ). והתשובה מיידית: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (כה, כא).
השמיטה היא מבחן הביטחון הגדול: החקלאי משבית את פרנסתו לשנה שלמה, ומאמין שה' יפרנסו. חז"ל קוראים לשומרי שמיטה "גִּבּוֹרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ" (על פי תהלים קג, מדרש). הביטחון אינו ישיבה בחיבוק ידיים, אלא עשייה מתוך אמונה שה' הוא המפרנס.
הלקח: לעבוד ולהשתדל — ובמקביל לזכור שהברכה מאת ה'. מי שמשבית מעט מן הרדיפה ובוטח בבורא, מגלה שאינו מפסיד אלא מרוויח שלוות נפש.
פרשת שבוע
ארץ ישראל
ארץ ישראל
ארץ ישראל
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק