פרשת בהעלותך — כשתעלה את הנרות: אהרן שלא שינה

פרשת בהעלותך פותחת בהדלקת המנורה בידי אהרן, עוברת אל מסע ישראל במדבר אחר הענן והחצוצרות, ומגיעה אל סדרת המשברים: תלונות ׳המתאוננים׳, תאוות ה׳מתאווים׳ לבשר, ולבסוף דברי מרים ואהרן במשה. הפרשה מלמדת על נאמנות בעבודה, על כובד ההנהגה ועל סכנת חוסר ההסתפקות.

פסח שני — אין דלת נעולה

בפרשה מסופר על אנשים שהיו טמאים ולא יכלו להקריב את קרבן הפסח במועדו, ובאו בזעקה לפני משה: ׳לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה׳ בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׳. הם לא רצו להיפטר מן המצווה; אדרבה, הצטערו על שנמנעה מהם. ומתוך זעקתם נתחדשה פרשה שלמה בתורה — פסח שני, הזדמנות שנייה לחודש אחר להקריב את הפסח.

אמרו חז״ל: ׳זכות תולה — ראויה הייתה פרשה זו להיאמר על ידי משה, אלא שזכו אלו שנאמרה על ידם, שמגלגלים זכות על ידי זכאי׳. אנשים אלו, בעלי אהבת מצווה, זכו שעל ידם תתחדש הלכה נצחית. ומכאן שאהבת המצווה, הכמיהה להתקרב, מולידה הזדמנויות חדשות.

אך העמוק מכל הוא עצם רעיון ׳פסח שני׳: התורה קובעת שיש הזדמנות שנייה. מי שהחמיץ, מי שהיה ׳טמא׳ או ׳בדרך רחוקה׳, אינו אבוד — יש לו מועד נוסף. וזו בשורה נצחית לכל אדם: גם אם החמצת, גם אם נפלת, גם אם היית רחוק — תמיד יש פסח שני, תמיד יש דרך לתקן ולהשלים. אין דלת הנעולה לחלוטין בפני מי שרוצה באמת להתקרב.

בהעלותך את הנרות — להעלות את האדם

לשון הציווי אינה ׳בהדליקך׳ אלא ׳בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת׳ — לשון עלייה. פירש רש״י: ׳על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עלייה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה׳. הכהן אינו רק מצית אש חיצונית; הוא מדליק עד שהנר בוער בכוחו שלו, עד שהשלהבת עולה מעצמה.

יש כאן משל נפלא לחינוך ולהשפעה על הזולת. תפקיד המחנך, ההורה, הרב, אינו לכפות אש זרה על התלמיד, אלא להדליק בו את אורו הפנימי עד שיבער מעצמו. ׳עד שתהא שלהבת עולה מאליה׳ — עד שהתלמיד ימשיך לבד, מתוך רצון פנימי, בלא צורך במדליק. זו ההצלחה האמיתית של החינוך: לא תלות אלא עצמאות רוחנית.

ועוד רמזו חז״ל: כל אדם הוא ׳נר ה׳ נשמת אדם׳. תפקידנו בעולם להעלות את הנרות — להאיר את נשמותינו ואת נשמות הסובבים אותנו. וכשם שנר אחד יכול להדליק אלף נרות ואורו לא יחסר, כך המשפיע טוב על זולתו אינו מפסיד דבר, אלא מרבה אור בעולם. ׳בהעלותך׳ — העלה את עצמך ואת אחרים, הדלק אורות, עד שיבערו מאליהם.

אשר לא שינה — נאמנות בעשייה החוזרת

הפרשה נפתחת בהדלקת המנורה, ורש״י מביא: ׳להגיד שבחו של אהרן שלא שינה׳. אהרן הדליק את המנורה בכל יום, יום אחר יום, שנה אחר שנה, ולא שינה — לא התייגע מן החזרתיות, לא זלזל, לא איבד את ההתלהבות. וזהו השבח הגדול: לא לעשות דבר גדול פעם אחת, אלא לעשות את אותו מעשה יום-יום באותה מסירות.

לימוד עצום לחיינו. קל להתלהב ממצווה חדשה, ממעמד מרומם. הקושי האמיתי הוא בשגרה — בתפילה של כל יום, בברכה שחוזרת, בלימוד הקבוע. אהרן ׳לא שינה׳: גם ביום האלף, ההדלקה הייתה בעיניו טרייה כביום הראשון. הנאמנות בשגרה, שמירת האש הפנימית לאורך שנים, היא גבורת הצדיקים.

והאיש משה עניו מאד — ענווה של גדול

כשדיברו מרים ואהרן במשה, מעידה התורה: ׳וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה׳. משה, גדול הנביאים, שדיבר עם ה׳ פה אל פה, היה העניו שבבני האדם. כיצד? הרי ידע את מעלתו. אלא שהענווה אינה בורות בדבר מעלתך, אלא ההכרה שכל מעלתך מתנה היא, ושאילו ניתנו כישרונותיך לאדם אחר אולי היה מגיע רחוק יותר.

משה לא נעלב מדברי אחיו, לא הגן על כבודו, אלא שתק. והקב״ה בכבודו הגן עליו: ׳פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ׳. לימוד: מי שאינו נלחם על כבודו, הקב״ה נלחם למענו. הענו אינו זקוק להוכיח את גדולתו; היא ניכרת מאליה. ודווקא הענווה היא שהכשירה את משה להיות כלי לקבלת התורה, שכן רק לב ריק מגאווה יכול להכיל דבר ה׳.

המתאווים — כשהגעגוע מעוור

העם התלונן: ׳מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם׳. הם התגעגעו לדגים ולירקות של מצרים, שנתנו להם — לטענתם — ׳חינם׳. שאלו חז״ל: וכי המצרים נתנו להם דגים חינם? והלא אף תבן לא נתנו! אלא ׳חינם מן המצוות׳ — במצרים היו פטורים מן המצוות. הגעגוע האמיתי לא היה לאוכל אלא לחיים בלא מחויבות, בלא עול.

כאן חטא עמוק: העם קיבל את המן, לחם מן השמים, שהיה בו כל טעם שביקשו. ובכל זאת בכו לבשר. חוסר ההסתפקות מעוור: מי שאינו שמח בחלקו, אפילו לחם שמימי לא יספקו. והגעגוע למצרים — לעבדות — מלמד שיש בנפש האדם משיכה מסוכנת אל ה׳חופש מאחריות׳, אל החיים בלי תובנה ומחויבות. החירות האמיתית מפחידה, ולכן העם בחר לזכור את קדרות הבשר ולשכוח את השוטים.

לא אוכל אנוכי לבדי — כובד ההנהגה

משה, תחת נטל התלונות, זעק אל ה׳: ׳לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי׳. גדול הנביאים מודה בחולשתו, בעייפותו, בגבול כוחו. והקב״ה מצווהו לאסוף שבעים זקנים שיישאו עמו בעול. לימוד גדול: אין אדם, גדול ככל שיהיה, יכול לשאת הכל לבדו. גם משה נזקק לעזרה, לשיתוף, לחלוקת נטל.

יש בזה נחמה למנהיגים, להורים, לכל נושא בעול. אין חובה — ואף אין אפשרות — לעשות הכל לבד. חלוקת האחריות אינה חולשה אלא חוכמה. הקב״ה עצמו הורה למשה לחלק את המשא, ומכאן שזו הדרך הנכונה. ׳ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך׳.

ויהי בנסע הארון — פרשה שהוקפה בסימנים

לפני תלונות העם באים שני פסוקים מיוחדים: ׳וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן׳, המוקפים באותיות נו״ן הפוכות. אמרו חז״ל שהתורה עשתה סימנים אלו כדי להפריד בין פורענות לפורענות, ולציין שפרשה זו אינה במקומה. יש בזה רמז שהתורה מבקשת להפסיק בין הצרות, ללמד שגם בין המשברים יש רגעי אור — נסיעת הארון, שבה עם ישראל צועד אחר השכינה בביטחון.

הנהגה למעשה

שלוש הנהגות. ראשית, נאמנות בשגרה כאהרן ׳שלא שינה׳: נשמור על ההתלהבות במעשים החוזרים — תפילה, ברכות, לימוד קבוע. שנית, הסתפקות והכרת הטוב: נלמד לשמוח בחלקנו ולהודות על ה׳מן׳ שיש לנו, במקום להתגעגע למה שאין. שלישית, חלוקת נטל: לא ננסה לשאת הכל לבדנו — נבקש עזרה ונשתף אחרים בעול, כמשה שאסף שבעים זקנים.

סיום

פרשת בהעלותך פורשת בפנינו את אור המנורה מול חשכת התלונות, את ענוות משה מול גאוות המתאוננים. היא מלמדת שהגדולה היא בנאמנות השקטה של כל יום, בהסתפקות, ובענווה. יהי רצון שנזכה להדליק את נרנו יום-יום בלא לשנות, לשמוח בחלקנו, ולשאת את עול החיים מתוך ענווה ואמונה.