סעודות שבת ומקורן — שולחן שהוא מזבח

אדם המתיישב אל שולחן שבת עשוי לחשוב שהוא עוסק בענייני הגוף בלבד. אך חכמינו לימדונו שאין הדבר כן. אמרו: "בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על אדם; עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו". שולחן השבת אינו רק מקום אכילה — הוא מעין מזבח.

הסעודה כעבודה

בעבודת המקדש היו מקריבים, ומלח היה מתלווה לכל קרבן: "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח". על כן נהגו ישראל להביא מלח אל השולחן, ולטבול בו את הפת. השולחן הוא המזבח, הלחם הוא הקרבן, והמלח מזכיר את ברית הכהונה. כך הופכת סעודה פשוטה לעבודת קודש.

ומפני כך הקפידו רבותינו על דברי תורה בשעת הסעודה. אמרו במסכת אבות: "שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה — כאילו אכלו מזבחי מתים; אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה — כאילו אכלו משולחנו של מקום". הדברי תורה הם הם המעלים את הסעודה ממאכל גשמי למעמד רוחני.

שלוש סעודות כנגד שלושה

נהגו לפרוס מפה לבנה על השולחן, ולהניח שתי ככרות לחם, זכר ללחם המשנה שירד במדבר. הלחם הכפול עצמו מלמד על השפע הכפול של השבת. ויש שכיוונו בשלוש הסעודות כנגד האבות, שבזכותם זוכים אנו לשולחן ערוך ולשפע ברכה.

נמצא שכל פרט בסעודת השבת — המפה, הלחמים, המלח, הזמירות ודברי התורה — מצרף את האדם אל שרשרת ארוכה של קדושה. מי שיושב כך אל שולחנו, אוכל ושבע, ומברך — הופך את ביתו למקדש מעט, ואת לחמו לקרבן רצון.