סעודה שלישית — מעלתה ומנהגיה בשבת

חובת שלוש סעודות בשבת

נהגו ישראל לאכול שלוש סעודות בשבת, וחובה זו נלמדת מן הכתוב שבו נזכר עניין השבת שלוש פעמים בלשון של אכילה. הסעודה הראשונה היא בליל שבת, השנייה ביום השבת לאחר תפילת שחרית ומוסף, והשלישית בשעות אחר הצהריים. הסעודה השלישית, הנקראת לעיתים בלשון 'שלוש סעודות', היא ביטוי לכבוד השבת ולשפע הברכה שבה.

בעוד שבימות החול אדם מסתפק בדרך כלל בפחות סעודות, השבת מתאפיינת בריבוי של סעודות לכבודה. ריבוי זה מבטא את העושר הרוחני של היום, את העונג הראוי לו, ואת ההכרה בכך שהשבת היא מתנה שיש לכבדה גם באכילה ובשתייה מתוך קדושה.

זמנה ואופן קיומה

זמנה של הסעודה השלישית הוא לאחר חצות היום, בשעות אחר הצהריים, ולפני שקיעת החמה. ראוי לקיימה בלחם, ויש המקפידים על שני כיכרות כבשאר סעודות השבת, אם כי יש בכך דעות ומנהגים שונים. מי שאינו יכול לאכול לחם, ראוי שיברר אצל מורה הוראה כיצד לנהוג, שכן יש דרכים נוספות לקיים את הסעודה בעת הצורך.

אחת הקושיות המעשיות הקשורות בסעודה זו היא שאדם כבר אכל בסעודת היום ואין לו תיאבון מרובה. לכן הורו חכמים שראוי שלא להרבות בסעודת הבוקר, כדי שיוכל לקיים את הסעודה השלישית בתיאבון ובכבוד הראוי. גם אם אוכל מעט, יש בכך קיום של הסעודה, ובלבד שיעשה זאת מתוך כוונה לכבד את השבת.

אווירה של רוממות

שעת הסעודה השלישית נחשבת לשעה של רצון מיוחד ושל קרבה אל הקדושה. שעות אלו, סמוך לצאת השבת, נתפסו במסורת כעת של התעלות רוחנית. נהגו רבים להאריך בסעודה זו, לשיר בה זמירות מיוחדות לכבוד השבת, ולומר בה דברי תורה ודברי התעוררות.

בקהילות רבות נהגו צדיקים ותלמידיהם להתכנס יחד לסעודה השלישית, ולשבת מתוך דבקות ושירה עד צאת השבת. אווירה זו מבטאת את הרצון לאחוז בקדושת השבת ככל האפשר, ולא להיפרד ממנה בחיפזון. הסעודה השלישית הופכת בכך לשיא רוחני של היום, שבו מתאספת השמחה והקדושה של כל השבת.

משמעותה הפנימית

הסעודה השלישית מלמדת על האיזון שבין הגוף לנשמה ביהדות. דווקא באמצעות אכילה גשמית, הנעשית מתוך כוונה וקדושה, מתעלה האדם ומתקדש. אין היהדות מבקשת מן האדם לפרוש מן העולם הגשמי, אלא לרומם אותו ולהפכו לכלי של עבודת ה'.

כאשר אדם יושב לסעודה השלישית מתוך נחת, שר זמירות, אומר דברי תורה ומכוון לכבד את השבת, הוא ממלא את היום כולו בתוכן של קדושה. הסעודה הזו, הנערכת בשעת בין הערביים של השבת, מסמלת את המעבר בין קודש לחול, ומלמדת שיש להיפרד מן הקדושה מתוך כבוד וגעגוע. כך נחתמת השבת בסעודה של אהבה ושל דבקות, המכינה את הלב לקראת ימי החול הבאים.