מידת הענווה: השפלות שבה גדולתו של האדם

הגאווה כשורש הקלקול

הגאווה נחשבת מן המידות החמורות ביותר, עד שאמרו חכמים על בעל הגאווה דברים קשים ביותר. הקדוש ברוך הוא אומר על הגאה כביכול אין אני והוא יכולים לדור בעולם, משום שהגאה תופס לעצמו מקום שאינו שלו, ומסיג את הכבוד המגיע לבורא. הגאווה היא אם רבות מן המידות הרעות: היא מולידה כעס, שכן הגאה נפגע בקלות; היא מולידה קנאה, שכן הוא אינו סובל שאחר יעלה עליו; והיא מרחיקה את האדם מן התשובה, שכן מי שמלא בעצמו אינו רואה את חסרונותיו.

מהי ענווה אמיתית

טעות נפוצה היא לחשוב שענווה פירושה שאדם יחשוב שאין בו כל מעלה, או שיתכחש לכישרונותיו ולהישגיו. אין זו ענווה אלא שקר, והתורה היא תורת אמת. ענווה אמיתית היא ההכרה הנכונה במקור המעלות. העניו יודע היטב את כוחותיו וכישרונותיו, אך הוא מבין שכולם מתנה מאת הבורא, ולא פרי יצירתו העצמית. מי נתן לי את השכל, את הבריאות, את הנסיבות שאפשרו לי להצליח? הכול מלמעלה.

משה רבנו נקרא עניו מכל אדם, ובוודאי ידע את גודל מעלתו וקרבתו לבורא. אלא שדווקא משום שהכיר את האמת לאשורה, הבין שכל מעלותיו הן מתנה, וחשב לעצמו שאילו ניתנו כישרונות אלה לאדם אחר, אולי היה מנצל אותם טוב יותר. זוהי ענווה של אמת: לא הכחשת המעלה, אלא ייחוסה הנכון.

הענווה והאמת

אדם עניו הוא אדם שחי באמת. הוא רואה את עצמו בפרופורציה הנכונה ביחס לבורא העולם, ביחס למרחבי הזמן והמקום, וביחס לתפקידו בעולם. ההתבוננות בגדלות הבריאה, בריבוי הכוכבים, בעומק החכמה הטמונה בכל פרט שבטבע, מעמידה את האדם במקומו הראוי. מתוך התבוננות כזו נולדת ענווה טבעית, שאינה מאולצת.

דרכים לקניית הענווה

הדרך הראשונה היא ההתבוננות בחסרונות. אין אדם שלם, ולכל אחד יש כשלונות, חולשות ומקומות שבהם נכשל. ההסתכלות הכנה על העבר, על המקומות שבהם לא עמדנו בניסיון, מצננת את הגאווה ומחזירה את האדם לקרקע המציאות.

הדרך השנייה היא לזכור את התכלית. הרמב"ם מורה שראוי לאדם לזכור תמיד מאין בא ולאן הוא הולך. ההכרה בארעיות החיים ובכך שסוף האדם לתת דין וחשבון על מעשיו, מעמידה את ענייני הכבוד וההצלחה החומרית באור הנכון.

הדרך השלישית היא ההתנהגות המעשית. אף שעיקר הענווה הוא בלב, ההתנהגות החיצונית משפיעה על הפנימיות. מי שמרגיל עצמו לדבר בנחת, להקדים שלום לכל אדם, להודות בטעויותיו, ולכבד את הזולת, מטביע בנפשו את מידת הענווה.

הענווה אינה שפלות

חשוב להדגיש שענווה אינה אומרת שעל האדם להיות חלש, נכנע, או חסר ערך עצמי. עניו אמיתי דווקא חזק ויציב, משום שערכו אינו תלוי בהערכת הסובבים אותו אלא בידיעה הפנימית של תפקידו. הוא יכול לעמוד על עקרונות, להוביל, ולפעול בעולם, ובלבד שיעשה זאת לשם שמים ולא לשם כבוד עצמו. כך מתברר שהענווה אינה ביטול עצמי אלא מילוי נכון של המקום שיועד לאדם, ובה טמונה גדולתו האמיתית.