מידת המאכל: כמה ראוי לאכול לפי הנהגת הרמב"ם

אחד היסודות המרכזיים בהנהגת הבריאות של הרמב"ם הוא מידת המאכל — כמות האוכל שאדם מכניס לגופו. הרמב"ם ראה באכילת יתר את אחת הסיבות העיקריות לחולשת הגוף, ולכן הקדיש לעניין זה תשומת לב מיוחדת.

אכילה עד שובע ולא מעבר

העיקרון המרכזי שהרמב"ם הציב הוא שאין למלא את הכרס עד תום. לדבריו, ראוי לאדם לאכול פחות ממה שהיה יכול, ולקום מן השולחן בעודו חש שיכול היה להמשיך. הרעיון הוא שהקיבה צריכה מקום לפעול, ומילוי מופרז מכביד על מערכת העיכול ומעיק על הגוף כולו.

למה אכילת יתר מזיקה

הרמב"ם ראה בעודף האכילה שורש לתחלואים רבים. ההיגיון שעמד מאחורי דבריו הוא כללי ונכון גם היום: כשהגוף מקבל יותר ממה שהוא צריך, הוא נאלץ להתמודד עם עומס, והאיזון הטבעי שלו מופר. לכן הוא ראה במתינות באכילה הגנה בסיסית על הבריאות.

• לקום מן הסעודה בלי תחושת כובד.
• לאכול במנות מסודרות ולא ברצף בלתי פוסק.
• להעדיף איכות על פני כמות.

הקשר שבין הגוף לנפש

הרמב"ם, שהיה גם הוגה דעות, קשר בין מידת המאכל ובין יישוב הדעת. אדם שאוכל בכמות מתונה שומר על צלילות וכושר פעולה, ואילו אדם הממלא את כרסו נעשה כבד ועייף. לכן ההמלצה למידה נכונה אינה רק עניין גופני אלא גם תנאי לחיים מתוקנים ולעבודת הבורא בנחת.

שביל הזהב גם כאן

כדרכו, הרמב"ם לא קרא לרעב ולסיגוף. הוא לא ביקש שאדם יימנע מאכילה, אלא שיאכל במידה. בין הקצה של רעבתנות לבין הקצה של גרגרנות נמצא 'שביל הזהב' — אכילה מספקת המזינה את הגוף בלי להעמיס עליו. זהו ביטוי מובהק לתפיסת האיזון הכוללת שלו.

מסר לימינו

בעולם של שפע ומזון זמין, דברי הרמב"ם על מידת המאכל אקטואליים במיוחד. עצם המודעות לכמות — ולא רק לטעם — היא צעד ראשון בהנהגת בריאות נכונה. אין כאן הנחיה רפואית אישית אלא עיקרון כללי של מתינות, שכל אדם יכול לאמץ.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.