מורא אב ואם: גדרי הזהירות בכבוד ההורים

לצד מצוות הכיבוד, ציוותה התורה מצווה נוספת ונבדלת: "איש אמו ואביו תיראו". מצווה זו, הקרויה מורא, אינה עוסקת בעשייה חיובית לטובת ההורה אלא בזהירות מתמדת שלא לפגוע במעמדו, בכבודו ובסמכותו. הבחנה זו בין כיבוד למורא היא מן היסודות החשובים בדיני שבין אדם להוריו, ומי שאינו מודע לה עלול לקיים מצווה אחת ולהזניח את חברתה.

שורש המצווה

חכמים ביארו שהמורא נובע מן ההכרה בכך שההורה הוא מקור חיי האדם, ועל כן ראוי לו יחס של יראת כבוד, בדומה במידה מסוימת ליראה שאדם חב למי שגדול ממנו. מתוך כך גזרו הפוסקים שורת הנהגות מעשיות, שכולן מבטאות את ההימנעות מזלזול ומהעמדת ההורה במצב של פחיתות כבוד.

מעשי המורא העיקריים

בדברי חכמים והפוסקים נמנו כמה ביטויים מובהקים למצוות המורא:

• שלא לעמוד במקום המיוחד להורה, בין במקום ישיבתו הקבוע ובין במקום שבו הוא רגיל להתפלל או לדבר בציבור.
• שלא לשבת במקומו המיוחד.
• שלא לסתור את דברי ההורה בפניו, היינו שלא לומר בריש גלי שדעת ההורה אינה נכונה.
• שלא להכריע נגד ההורה במחלוקת שבינו לבין אדם אחר, באופן שיש בו פגיעה בכבודו.
• שלא לקרוא להורה בשמו הפרטי, לא בחייו ולא לאחר מותו, אלא בלשון "אבי" או "אמי".

הנהגות אלו נראות לכאורה דקות, אך הן נוגעות בלב המצווה: שמירה על מעמד ההורה כדמות שיש לה כובד ראש בעיני הבן.

כשהבן חולק על דעת ההורה

שאלה מעשית ורגישה היא כיצד ינהג בן הסבור שדעת אביו או אמו אינה נכונה. כאן הדגישו הפוסקים שאין איסור לחשוב אחרת או לברר את האמת, אלא האיסור הוא בדרך ההצגה. הבן רשאי לומר בלשון של שאלה וברוך, כגון לבקש מההורה לעיין שוב בדבר, אך עליו להימנע מהתרסה ומסתירה גלויה הפוגעת בכבוד. בכך מתיישבת חובת המורא עם הצורך הלגיטימי לברר אמת.

מורא בענייני ממון וירושה

הפוסקים דנו גם במצבים שבהם יש לבן עניין ממוני העלול לעמוד בסתירה לכבוד ההורה. הכלל המנחה הוא שאין הבן רשאי להשתמש בזכויותיו באופן המבזה את אביו או אמו, גם אם מבחינה משפטית טהורה הצדק עמו. עם זאת, יש גבולות למצווה, וכאשר מדובר בהפסד ממשי או בעניין הנוגע לקיומו של הבן, נדרשת הכרעה פרטנית של תלמיד חכם, ואין ללמוד מכך היתר גורף לכאן או לכאן.

מורא ולא פחד

חשוב להבהיר שהמורא הנדרש אינו פחד מעניש ואינו יחס של אימה, אלא יראת כבוד הנובעת מהערכה ומהכרת הטוב. ההורה אינו אמור לנצל מצווה זו כדי להטיל מרות שאינה ראויה, וחכמים אף הזהירו את ההורים שלא להכביד עולם על הבנים יתר על המידה, כדי שלא להכשילם. כך מתקיים איזון בריא שבו המורא הוא ביטוי של אהבה וכבוד הדדי, ולא של דיכוי.

בענייני המורא, כבענייני הכיבוד, אין הבדל עקרוני בין מנהג אשכנז למנהג ספרד, ושני הזרמים מקבלים את גדרי השולחן ערוך. הבדלים אפשריים בדקדוקי מנהג ובפרטים, ולכן בכל מצב מורכב — ובמיוחד כשיש מתח בין חובת המורא לבין צרכים אחרים — אין להכריע על דעת עצמו.

מצוות המורא מלמדת את האדם ריסון, ענווה וזהירות בלשון, והיא מעצבת בית שבו שורר כבוד אמיתי. דווקא בעידן שבו גבולות הכבוד מיטשטשים, יש בה מסר מחנך עמוק.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.