לב האדם: המשאבה הנאמנה שאינה נחה לעולם

פעימה ראשונה, פעימה אחרונה

בתוך חזהו של כל אדם מתחבא איבר קטן יחסית, בגודל אגרוף בערך, שאינו פוסק מעבודתו אף לרגע. הלב מתחיל לפעום עוד בהיות העובר ברחם אמו, ימים ספורים לאחר ההריון, וממשיך בפעימותיו עד הרגע האחרון של החיים. אין בו מנוחה, אין בו שבת, אין בו שינה. בעוד שכל איברי הגוף נחים בלילה, הלב ממשיך במלאכתו הנאמנה. כשמתבוננים בעובדה פשוטה זו, אי אפשר שלא להתמלא יראת הרוממות כלפי מי שברא מנגנון כה מופלא.

מספרים שמעוררים השתאות

הלב פועם בקצב של כשבעים פעימות בדקה במנוחה. אם נכפיל זאת בדקות שביממה, נגיע לכמאה אלף פעימות ביום. במהלך חיים ממוצעים מבצע הלב מיליארדי פעימות, מבלי שהאדם נדרש לחשוב על כך או לפקח על העניין. בכל פעימה נשאב דם אל כל מרחבי הגוף, דרך מערכת כלי דם שאורכה הכולל מגיע לאלפי קילומטרים. מערכת ההובלה הזו מספקת חמצן ומזון לכל תא ותא, ומפנה את הפסולת. כל זה מתרחש בשקט, ללא ידיעתנו, בעודנו עוסקים בענייני היום.

החכמה שבמבנה

הלב בנוי מארבעה חללים הפועלים בתיאום מושלם. שני חללים עליונים קולטים את הדם, ושניים תחתונים מזרימים אותו הלאה. ביניהם מצויים מסתמים הנפתחים ונסגרים בתזמון מדויק, ומונעים את זרימת הדם לאחור. השריר עצמו ניזון מכלי דם משלו, ויש בו מערכת חשמלית פנימית המייצרת את הדחף לפעימה באופן עצמאי. אין כאן הסתמכות על גורם חיצוני - הלב נושא בקרבו את מקור הקצב שלו. כשמהנדס אנושי מנסה לבנות משאבה שתפעל ללא תחזוקה במשך עשרות שנים, הוא נתקל בקשיים עצומים. הלב עושה זאת מאליו.

קול הלב והנפש

חכמינו ראו בלב לא רק איבר פיזי אלא משכן הרגש והרצון. הביטוי "כוונת הלב" מבטא את עומק הפנימיות של האדם. כשאנו מתפללים, אנו מבקשים שתהיה תפילתנו מעומק הלב. הקשר הזה בין האיבר הגשמי שאינו פוסק מעבודתו, לבין מקום הרגש והאמונה, אינו מקרי. כשם שהלב הגשמי אינו נח, כך ראוי שגעגוע הנפש אל בוראה לא ידום.

מבט אמוני

הנביא אומר שכל הנשמה תהלל את בוראה. כשמתבוננים בלב הפועם, מתעוררת מאליה ההכרה שאין זה מנגנון שנוצר במקרה. דייקנות התזמון, התיאום בין החללים, היכולת להתאים את עצמו למאמץ ולמנוחה - כל אלה מעידים על חכמה אינסופית. בעל חובות הלבבות מלמד אותנו שהתבוננות בנפלאות הבריאה היא דרך מרכזית להגיע לאהבת הבורא ויראתו. הלב הפועם בחזה הוא עדות חיה, מתמדת, המלווה את האדם בכל רגע מחייו.

הכרת הטוב היומיומית

בברכת אשר יצר אנו מודים על מערכות הגוף הפועלות בחכמה. אמנם הברכה מתמקדת בעניין מסוים, אך רוחה כללית - הכרה בכך שגופנו בנוי בחכמה נפלאה, ושהפרעה קטנה באחת המערכות עלולה לסכן את כל הקיום. הלב הוא דוגמה מובהקת. די בשיבוש קל בקצב, ובמערכת חשמלית פנימית, כדי לפגוע בכל הגוף. העובדה שברוב הימים הכל פועל כשורה אינה מובנת מאליה, אלא חסד מתמשך. כשאדם מתרגל לראות בכל פעימה מתנה, משתנה כל יחסו לחיים. הוא מפסיק לקחת את הבריאות כדבר מובן, ומתחיל להודות עליה.

נמצא אפוא שהלב מלמד אותנו שיעור כפול: שיעור בחכמת הבריאה, ושיעור בעבודת האדם. כשם שהלב נאמן בעבודתו ואינו מתעצל, כך מבקשים אנו ללמוד נאמנות בעבודת הבורא, התמדה שאינה פוסקת, וגעגוע פנימי שאינו דועך.