כיבוש הכעס: הדרך אל מידת הסבלנות והשלווה

חומרת מידת הכעס

חכמינו ראו במידת הכעס אחת המידות הפגומות ביותר שעלולות להשתלט על נפש האדם. הרמב"ם בהלכות דעות מורה לנו ללכת תמיד בדרך האמצע, אך בכעס הוא קובע חריגה מכלל זה: ראוי לאדם להתרחק מן הכעס עד הקצה האחרון, ולהרגיל את עצמו שלא לכעוס כלל, אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. הסיבה לכך עמוקה: הכעס מערפל את הדעת, מוציא את האדם משיווי המשקל, וגורם לו לומר ולעשות דברים שמתחרט עליהם לאחר מכן.

במקורות חז"ל מצינו ביטוי חריף ביותר: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. עניין הדבר הוא, שברגע הכעס האדם שוכח שהכול מתנהל בהשגחת הבורא, ומתנהג כאילו הוא עצמו הוא השליט על המאורעות. הכעס מתפרץ מתוך תחושה שהמציאות אינה צריכה להיות כפי שהיא, ובכך יש מעין כפירה דקה בהנהגת הקדוש ברוך הוא בעולמו.

שורש הכעס בנפש

אם נתבונן, נגלה שהכעס נובע פעמים רבות מגאווה. כשאדם מרגיש שנפגע כבודו, שלא נהגו בו כראוי, או שהמציאות לא הסתדרה לפי רצונו, מתעורר בו הכעס. ככל שהאדם מעמיד את עצמו במרכז, כך גדל הסיכוי שיכעס על כל סטייה מציפיותיו. לעומת זאת, אדם עניו, שאינו תופס מקום גדול בעיני עצמו, מתקשה להיפגע ולהתרגז, שהרי הוא אינו דורש שהכול יסוב סביבו.

דרכים מעשיות לכבישת הכעס

הדרך הראשונה היא ההשהיה. ברגע שמרגישים את הכעס עולה, יש לעצור ולא להגיב מיד. שתיקה של רגע, נשימה עמוקה, או התרחקות פיזית מן המקום, מאפשרות לדעת לחזור ולשלוט. רבים מהדברים הקשים שנאמרו בין אדם לחברו נאמרו ברגע של התלהטות שלא נשהתה.

הדרך השנייה היא העבודה על המחשבה: להפנים שכל מה שקורה לאדם הוא בהשגחה. אם פגע בי חברי, גם אם עליו מוטלת אחריות על מעשהו, הרי שעצם הפגיעה הגיעה אליי ברצון שמים, ואולי יש בה תיקון או ניסיון עבורי. מחשבה זו מרגיעה את הסערה, משום שהיא מסיטה את המבט מן הפוגע אל ההנהגה העליונה.

הדרך השלישית היא ההרגל. המידות אינן משתנות בבת אחת, אלא מתוך עבודה מתמדת. הרמב"ם מלמד שכדי לתקן מידה רעה יש לנהוג בקצה ההפוך זמן רב, עד שתתאזן הנפש. מי שנוטה לכעוס ירגיל עצמו לוותר, לשתוק, ולמחול, גם במקום שהדין נותן לו צד.

הכעס המותר

חשוב להבהיר שאין הכוונה שהאדם יהפוך לאדיש כלפי הרע. ישנם מצבים שבהם ראוי להראות פנים של כעס, כגון בחינוך הילדים או בעמידה על עקרונות התורה. אך גם אז, לימדונו חכמים, יהיה הכעס חיצוני בלבד, פנים זועפות כלפי חוץ ולב שקט מבפנים. האדם מראה כעס לתועלת, אך בתוכו נשאר רגוע ושולט במעשיו.

שכרו של כובש הכעס

מי שמרגיל עצמו שלא לכעוס זוכה לשלוות נפש שאין למעלה ממנה. חייו נעימים יותר, יחסיו עם הסובבים אותו טובים יותר, וכל ענייניו מתנהלים מתוך יישוב הדעת. נמצא שכבישת הכעס אינה רק תיקון מידה אחת, אלא פתיחת שער לחיים שלמים ומאוזנים יותר, שבהם האדם הוא אדון לרגשותיו ולא עבד להם.