כי תשא — שבירה ובנייה מחדש

בלב הפרשה עומד חטא העגל. ישראל, שזה עתה שמעו "אנכי", חוטאים בעגל הזהב. משה יורד מן ההר, רואה את המחולות, ומשליך את הלוחות מידיו וישבר אותם תחת ההר (שמות לב, יט). השבירה הזו, הכואבת כל כך, הופכת בסופה למקור של חסד.

סלח נא

משה אינו מוותר על עמו. הוא עולה ומתפלל: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" (שמות לב, לב). מנהיג אמת קושר את גורלו בגורל עמו. הוא אינו מבקש להינצל לבדו אלא להישאר עם הכלל אף במחיר עצמו.

ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת (שמות לד, ו)

שלוש עשרה מידות

בתגובה לתפילת משה מתגלות שלוש עשרה מידות הרחמים. חז"ל אמרו שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור והראה למשה סדר תפילה: כל זמן שישראל מזכירים מידות אלו, אינן חוזרות ריקם. כאן נולד יסוד התשובה — שגם אחר החטא הגדול, פתח הרחמים פתוח.

חז"ל למדו מן הלוחות השבורים והשלמים שהיו מונחים יחד בארון, שגם תלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו — אל יִבָּז בעיניו. השברים אינם נזרקים; הם נושאים כבוד כמו השלמים. כך גם האדם: השבר שעבר עליו אינו מחיקה אלא חלק מן הסיפור השלם של עלייתו.