ימי בין המצרים: מנהגי האבלות והדרגתם

מנהגי האבלות בימי בין המצרים בנויים במבנה הדרגתי, ההולך ומחמיר ככל שמתקרבים ליום החורבן. מבנה זה מאפשר כניסה מדורגת לאווירת האבל, וביטוי הולך וגובר לצער על חורבן בית המקדש. נהוג לחלק את התקופה לשלושה שלבים עיקריים, ובכל שלב מתווספות הגבלות נוספות.

השלב הראשון: משבעה עשר בתמוז

מיד עם תחילת בין המצרים, מצום שבעה עשר בתמוז, נוהגים כמה מנהגי אבלות. נמנעים מעריכת חתונות, אם כי אירוסין מותרים. כמו כן נמנעים מלברך שהחיינו על דברים חדשים, כגון פרי חדש או בגד חדש, שכן ברכה זו מבטאת שמחה על הגעה לזמן זה, ואין ראוי לאמרה בימי פורענות. יש שמקילים בברכת שהחיינו בשבת, ויש המחמירים גם בה.

נוהגים גם להימנע מתספורת ומגילוח. מנהג אשכנז להחמיר בכך מתחילת בין המצרים, ואילו רבים מן הספרדים, על פי השולחן ערוך, מקילים בתספורת עד השבוע שחל בו תשעה באב. הבדל זה בין המנהגים נובע מהיקפם השונה של מנהגי האבלות בעדות השונות.

השלב השני: מראש חודש אב

עם כניסת חודש אב מתחילים ימים שבהם, כלשון חז"ל, "משנכנס אב ממעטין בשמחה". בתקופה זו ממעטים במשא ומתן של שמחה, ונמנעים מבנייה לשם הנאה ומנטיעה של אילני נוי. מנהג אשכנז להימנע בתשעת הימים הללו מאכילת בשר ושתיית יין, מלבד בשבת ובסעודת מצווה, וזאת כזכר לביטול קרבנות הבשר ונסכי היין במקדש.

כן נמנעים בתשעת הימים מכיבוס בגדים ומלבישת בגדים מכובסים, אלא אם הוכנו לפני התקופה. מנהג להימנע גם מרחצה של תענוג. מנהגי הספרדים בעניינים אלו שונים במקצת, ורבים מהם מתחילים את ההחמרות מן השבוע שחל בו תשעה באב בלבד.

השלב השלישי: שבוע שחל בו תשעה באב

השבוע שחל בו תשעה באב הוא תקופת האבלות החמורה ביותר שלפני הצום עצמו. בשבוע זה, לכל הדעות, נמנעים מתספורת, מכיבוס בגדים וכן מרחצה. כל המנהגים שנהגו בהם רק חלק מן העדות בתקופה הקודמת, נוהגים בהם בשבוע זה כלל ישראל. השבוע שחל בו מתחיל ממוצאי שבת חזון.

שבת חזון והפטרות הפורענות

שלוש השבתות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב נקראות "תלת דפורענותא", שלוש שבתות של פורענות, על שם ההפטרות הנקראות בהן ועניינן תוכחה ופורענות. ההפטרה האחרונה שבהן נקראת בשבת שלפני תשעה באב, הפותחת במילים "חזון ישעיהו", ועל שמה נקראת השבת "שבת חזון".

תכלית המנהגים

כל מנהגי האבלות הללו אינם מטרה בפני עצמם, אלא נועדו לעורר את הלב לחוש בחיסרון בית המקדש ובהיעדר השכינה. ההדרגה במנהגים מלמדת על תהליך רוחני: ככל שמעמיקים בהתבוננות בחורבן, כן גוברת הכמיהה לבניין. חכמים לימדונו כי הממעט בשמחה על ירושלים זוכה לראות בשמחתה, ועל כן האבלות אינה אלא צד אחד של מטבע שצדו השני הוא התקווה לגאולה ולנחמה.