
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. על משמעות היום, מנהג אכילת הפירות, וההשוואה בין האדם לעץ.
שנינו במשנה: ארבעה ראשי שנים הם, ובחמישה עשר בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית הלל. ביום זה כבר עבר רוב גשמי השנה, והשרף עולה באילנות, ופירות שחנטו מכאן ואילך שייכים לשנה החדשה לעניין מעשרות.
נמשל האדם לעץ השדה: "כי האדם עץ השדה". מה העץ עומד בארץ אך ענפיו נשואים השמימה, כך האדם — רגליו על הקרקע ונשמתו מבקשת מעלה. ומה העץ זקוק לשורשים חזקים כדי לשאת פירות, כך האדם זקוק לשורשי אמונה ומידות טובות כדי להוציא פירות של מעשים. ט"ו בשבט מזכיר לנו לבדוק את שורשינו.
נהגו ישראל לאכול ביום זה מפירות הארץ, ובמיוחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. רבים מן הספרדים עורכים "סדר ט"ו בשבט" ובו מברכים על מיני פירות ואומרים דברי תורה. מהדרים לאכול פרי חדש ולברך עליו "שהחיינו".
בט"ו בשבט אין אומרים תחנון, מפני שהוא יום של שמחה. אין בו דיני יום טוב, אך נוהגים בו מנהגי שמחה. הברכות על הפירות נאמרות כסדרן: על פרי העץ "בורא פרי העץ", ויש להקדים בברכה את החביב או את הקרוב לתחילת הפסוק של שבעת המינים.
ט"ו בשבט מלמד סבלנות. העץ אינו נותן פרי מיד; הוא זקוק לזמן, לגשם ולשמש. כך גם עבודת האדם — הזרעים שאנו זורעים היום יישאו פרי בעתיד. עלינו לנטוע באמונה, גם כשעוד לא רואים את הפרי, ולבטוח שהזמן יעשה את שלו.
ארץ ישראל
ארץ ישראל
ארץ ישראל
ארץ ישראל
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק