וישלח — המאבק שלפני העלייה

פרשת וישלח פותחת בשובו של יעקב אבינו אל ארץ מולדתו, אל מול אחיו עשיו הקרב לקראתו בארבע מאות איש. יעקב מתכונן בשלושה דרכים: דורון, תפילה ומלחמה. סדר זה אינו מקרי; הוא מלמד דרך ארץ לדורות — אדם משתדל בכל כוחו, ובד בבד נושא את עיניו אל מי שבידו לבדו ההצלחה.

ויותר יעקב לבדו

בלב הפרשה עומד מאבק הלילה: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כה). חז"ל דרשו שהאיש הזה הוא שׂרו של עשׂיו, כוח האומה העומדת מנגד לאורך הדורות. הלבדיות של יעקב אינה בדידות של עזובה אלא של עמידה: כשאדם נשאר לבדו עם עצמו ועם אמונתו, שם נחשפת מהותו האמיתית.

וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל (בראשית לב, כט)

הברכה שבפציעה

יעקב יוצא מן המאבק בשם חדש — ישראל — אך גם צולע על ירכו. כאן טמון לקח עמוק: לא תמיד יוצאים מן הניסיון שלמים מבחוץ, אך אפשר לצאת ממנו מורם מבפנים. הפציעה אינה סתירה לניצחון; היא חותם המאבק. הרמב"ן מבאר שכל המאורע הזה רומז לדורות, שיהיו לבני יעקב צרות רבות עם בני עשׂיו, אך בסופן יקומו ויעלו.

וכשעלה השחר, ביקש יעקב את הברכה. אדם שעבר לילה שלם של היאבקות אינו מרפה בלא ברכה. זוהי תכונת ישראל לדורותיו: גם אחר הלילה הארוך, גם כשהירך כואבת, אנו אוחזים במלאך ואומרים "לא אשלחך כי אם ברכתני". מי שאינו מרפה — זוכה לראות את השחר.