וילך — חזק ואמץ

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, א). ביום מותו, בן מאה ועשרים שנה, הולך משה אל העם להיפרד. הוא יודע שלא יעבור את הירדן, ובכל זאת אין בדבריו מרירות אלא דאגה לעתיד העם ולמנהיגו הבא.

חזק ואמץ

שוב ושוב חוזרות המילים: "חֲזַק וֶאֱמָץ" (דברים לא, ז). משה אומרן ליהושע, והקדוש ברוך הוא חוזר עליהן. מנהיג חדש זקוק לחיזוק. הפחד מפני האחריות הגדולה הוא טבעי; הגבורה אינה בהיעדר פחד אלא בעמידה למרות הפחד. "לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת" — לא משום שאין סכנה, אלא משום "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ".

חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ (דברים לא, ו)

הקהל

בפרשה מצוות הקהל: אחת לשבע שנים נאספים כל ישראל — אנשים, נשים וטף — לשמוע את התורה: "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף" (דברים לא, יב). אף הקטנים שאינם מבינים מובאים. שאלו חז"ל: למה באים הטף? להביא שכר למביאיהם. הזרעים נטמנים בלב הילד גם בטרם יבין, והנוכחות עצמה מחנכת.

ומשה מצווה לכתוב את שירת התורה ולשימה בפי בני ישראל. השיר נחקק בזיכרון יותר מן הפרוזה; הוא עובר מדור לדור. כך מבטיח משה שגם בלכתו, התורה תוסיף להישמע — חזקה ונצחית, מפה אל פה.