ויחי — הברכה שמתאימה לכל אחד

בסוף ימיו אוסף יעקב את בניו ומברך אותם: "וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (בראשית מט, כח). רש"י מדייק שכל אחד קיבל את ברכתו הראויה לו. יעקב לא ביקש להשוות את בניו זה לזה; הוא ראה את ייחודו של כל שבט ובירך כל אחד לפי שורש נשמתו ותפקידו בעם.

שבטים שונים, עם אחד

יהודה לארי, יששכר לתורה, זבולון לפרנסה, דן לדין. אין כאן תחרות אלא חלוקת תפקידים. זהו יסוד עמוק בבניין האומה: השלמות אינה באחידות אלא בהשלמה הדדית. גם זבולון העוסק במסחר וגם יששכר היושב באוהל — שניהם נחוצים, ושניהם מבורכים.

הַקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם (בראשית מט, ב)

בקשת השלום של אחים

לאחר מות יעקב חוששים האחים: "לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף". ושוב מנחם אותם יוסף בדברים היורדים אל הלב: "אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה" (בראשית נ, כ). יוסף אינו מתכחש למה שעבר, אך הוא בוחר לראות את הטוב שצמח.

חז"ל אמרו שכל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו. יוסף, שיכול היה לנקום, מעדיף לכלכל את אחיו ואת טפם. כך נחתם ספר בראשית — ספר היחסים שבין אחים — בנימה של מחילה ואחדות, ומכאן יוצא העם אל גלות מצרים מתוך אהבה ולא מתוך שנאה.