הענווה — לדעת את מקומך מול הבורא ומול הזולת

הענווה נחשבת באחת המידות הגדולות שבהן נמדד האדם, ולא לחינם תיארה התורה את משה רבנו דווקא במידה זו, באומרה כי היה "עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". מתיאור זה אנו למדים יסוד חשוב: הענווה איננה חולשה או חוסר תודעה עצמית, שהרי משה רבנו היה גדול הנביאים ומנהיג האומה, ועם זאת היה עניו מכל אדם. הענווה האמיתית מתיישבת היטב עם גדלות, עם הישגים ועם אחריות, ואינה דורשת מן האדם להכחיש את מעלותיו.

מהי ענווה — ומה אינה ענווה

טעות נפוצה היא לזהות את הענווה עם השפלה עצמית, עם תחושת חוסר ערך או עם ביטול כושר וכישרון. אך עיון במקורות מלמד שאין הדבר כן. הענווה היא ראייה מאוזנת ומדויקת של המציאות. העניו יודע מהן מעלותיו ומהם כישרונותיו, אך הוא זוכר תמיד שכל אלו ניתנו לו במתנה מאת הבורא, ואינם פרי המצאתו או זכותו הבלעדית. כאשר אדם מבין שהכוחות שבידו הם פיקדון שהופקד אצלו, פגה ממנו תחושת הגאווה, שכן אין מקום להתרברב במה שאינו שלך באמת.

מנגד, אדם המתכחש לכישרונותיו ומבטל את עצמו עד עפר, אינו בהכרח עניו. לעיתים דווקא תחושת חוסר הערך מובילה לעצלות, לרפיון ולהימנעות מנשיאה באחריות. העניו האמיתי, לעומת זאת, מוכן לקבל על עצמו תפקידים ומשימות, משום שהוא רואה בהם שליחות ולא הזדמנות להאדרה עצמית.

הגאווה כשורש הקלקול

חכמינו עמדו על כך שהגאווה היא משורשי המידות הרעות, משום שהיא מעמידה את האדם במרכז עולמו ומעוורת את עיניו מלראות את האמת. הגאוותן מתקשה לקבל ביקורת, להודות בטעות או לבקש סליחה, שכן כל אלו פוגעים בתדמית שבנה לעצמו. הגאווה אף פוגמת ביחס שבין אדם לחברו, משום שהמתגאה רואה עצמו עליון על זולתו ומזלזל בו.

חמורה במיוחד היא הגאווה ביחס שבין אדם למקום. כאשר אדם תולה את הצלחותיו בכוחו ובחוכמתו בלבד, הוא שוכח את מקור הברכה ומנתק את עצמו מן התלות בבורא. על כן ראו חכמים בגאווה מידה שיש להתרחק ממנה במיוחד, ולחנך את הנפש לראות בכל הישג חסד עליון.

דרכים מעשיות לקניין הענווה

קניין הענווה אינו נעשה ביום אחד, אלא בעבודה מתמדת על תיקון המידות. אחת הדרכים היא ההתבוננות בגדלות הבריאה ובקטנות האדם מולה. כאשר אדם מתבונן בעולם העצום, בכוכבים, בים ובכל מערכות הטבע, הוא חש את מקומו הנכון ביחס לכל זה. התבוננות זו אינה מקטינה את ערכו של האדם, אלא ממקמת אותו במקומו הנכון.

דרך נוספת היא ההרגל לזקוף את ההצלחות לזכות מי שראוי לכך — לסייעתא דשמיא, למורים ולמלמדים, ולכל מי שתרם לדרך. אדם המודה לאחרים ומכיר בחלקם, מטבע הדברים פוחתת בו תחושת ה"כוחי ועוצם ידי". כן מועילה ההתבוננות בכך שלכל אדם יש מעלות שאין בנו, ועל כן אין מקום להתנשא על איש.

חשוב להדגיש שהמטרה אינה לבטל את האישיות אלא לתקנה. הענווה מאפשרת לאדם לפעול גדולות מתוך תחושה של שליחות, להתחבר לזולתו בלב פתוח, ולעמוד לפני בוראו בתחושה אמיתית של מי שיודע את מקומו. זוהי מידה שמשרה שלווה פנימית, שכן מי שאינו עסוק בהאדרת עצמו, פטור מן המתח הבלתי פוסק של שמירה על תדמית מנופחת.

הענווה כפתח לכל המידות

בעלי המוסר ראו בענווה שורש שממנו צומחות שאר המידות הטובות. מתוכה נובעת הסבלנות, שכן העניו אינו נעלב בקלות; ממנה צומחת החמלה, שכן מי שאינו מתנשא יכול לחוש את כאב הזולת; ובה תלויה גם היכולת לקבל מרות ולקבל תורה, שכן אדם מלא בעצמו אינו פנוי לקלוט דברים חדשים. כלי מלא אינו יכול להכיל עוד, ורק כלי שיש בו מקום ראוי לקבל. כך גם הנפש העניוה, שיש בה מקום לקבל את דבר ה' ואת אהבת הבריות.