הלכות תרומה גדולה — שיעורה, אופן הפרשתה ודיניה בזמן הזה

תרומה גדולה היא הראשונה שבמתנות התבואה. נצטוו ישראל להפריש מן הדגן התירוש והיצהר, ומכל גידולי הארץ הראויים, חלק לכהן, ככתוב 'ראשית דגנך תירשך ויצהרך'. תרומה זו קדושה היא, ואסורה באכילה לזר, ולכהן עצמו אינה נאכלת אלא בטהרה.

שיעור התרומה

מן התורה אין לתרומה גדולה שיעור קצוב, ואפילו חיטה אחת פוטרת את הכרי. אולם חכמים נתנו בה שיעורים לפי טיב המפריש:

• עין יפה — אחד מארבעים.
• עין בינונית — אחד מחמישים.
• עין רעה — אחד משישים.

הנוהג הרווח להפריש כעין בינונית, אחד מחמישים, אך כיון שאין אנו אוכלים את התרומה כיום, נוהגים להפריש שיעור מועט בלבד.

סדר ההפרשה בזמן הזה

בזמן הזה, שאין כהנים אוכלים תרומה מחמת טומאתנו, מפרישים שיעור מועט — כל שהוא — וקוראים לו שם תרומה גדולה. אין מוסרים אותו לכהן אלא עוטפים אותו בכבוד ומשליכים אותו באופן מכובד, או נוהגים בו כדין שאר התרומה הטמאה שאינה ראויה. את סדר ההפרשה המלא, הכולל תרומה גדולה ותרומת מעשר ומעשרות, מצוי בסידורים ובלוחות מיוחדים.

הברכה והכוונה

קודם ההפרשה מברכים 'אשר קדשנו במצוותיו וצונו להפריש תרומות ומעשרות'. יש המברכים על כלל ההפרשה, ויש שנוהגים בלא ברכה במקום ספק, כגון בפירות הקנויים מן השוק שאינם ודאי טבל. ראוי לכל אחד לברר את מנהג מקומו ועדתו.

על מה חלה חובת התרומה

חובת תרומות ומעשרות חלה על גידולי קרקע בארץ ישראל הראויים למאכל אדם, הנשמרים וגידולם מן הארץ. הקונה פירות וירקות מגוי או מחנות שאינה מעושרת, צריך לעשר קודם אכילה.

• הגדל פירות בעצמו בארץ ישראל — חייב להפריש.
• הקונה מגידול שאינו מעושר — צריך לעשר בעצמו.
• בחוץ לארץ — אין חובת תרומות ומעשרות מן התורה, ובכמה ארצות סמוכות נהגו דין מיוחד.

פרטי הדינים רבים, וההבדל בין ודאי טבל לדמאי, ובין ברכה לאי ברכה, מצריך עיון. לכן למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.