הלכות תענית ציבור — משמעות הצום ודיניו

תענית ציבור היא יום שבו נמנע כלל ישראל מאכילה ושתייה כדי לעורר את הלב לתשובה ולתפילה. מטרת הצום אינה עצם העינוי, אלא כפי שכתב הרמב״ם, לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ולזכור כי בעוונותינו אירעו לנו ולאבותינו הצרות. הצום הוא אמצעי, והתשובה היא התכלית, שנאמר ״ויקראו אל אלוקים בחזקה וישובו איש מדרכו הרעה״. חז״ל למדו מאנשי נינוה שהעיקר אינו הצום עצמו אלא החזרה בתשובה, שנאמר ״וירא האלוקים את מעשיהם״ — את מעשיהם ולא את שקם ותעניתם.

מהות התענית ומטרתה

הרמב״ם בהלכות תעניות (פרק א) קובע כי מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור, ומדברי סופרים להתענות על הצרות. עיקר יום התענית אינו הצום כשלעצמו, אלא החשבון הנפשי והחזרה בתשובה. הצרה עצמה נועדה להיות קריאה של הבורא לאדם לשוב אליו, והצום הוא התגובה הראויה לקריאה זו.

כתב הרמב״ם: ואם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית — הרי זו דרך אכזריות.

סוגי התעניות

• תעניות שנקבעו לדורות — ארבעת הצומות שנקבעו על חורבן בית המקדש והצרות שסביבו.
• תענית אסתר — הנהוגה בערב פורים, זכר לצום שבימי מרדכי ואסתר.
• תעניות על צרות — שגוזרים בית דין או הציבור בעת בצורת, מגפה או סכנה.
• תעניות יחיד — כתענית חלום או תענית בכורות בערב פסח.

דיני הצום

בתעניות ציבור הקלות (היינו כל הצומות מלבד תשעה באב ויום הכיפורים) הצום מתחיל מעלות השחר ונמשך עד צאת הכוכבים. אין בהן איסור רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, אלא איסור אכילה ושתייה בלבד. מי שקם קודם עלות השחר רשאי לאכול ולשתות אם התנה מבעוד לילה שיאכל, אך אם ישן שנת קבע וגמר בדעתו שלא לאכול — אינו אוכל בלא תנאי. הבולע מים בטעות בשעת הצום — לא הפסיד תעניתו וממשיך לצום, אך יזהר להבא.

מי פטור מן הצום

• חולה — חולה שאין בו סכנה פטור מן הצומות הקלים, וישאל רב בכל מקרה.
• מעוברות ומיניקות — פטורות מן הצומות הקלים כשהצום קשה להן, אך בתשעה באב חייבות.
• קטנים — פטורים לחלוטין, ואין מחנכים אותם לצום בצומות הקלים.
• זקן תשוש — שהצום מזיק לבריאותו, ישאל רב אם עליו להתענות.
• יולדת — תוך שלושים יום ללידתה דינה כחולה לעניין זה.

סדר התפילה ביום תענית

ביום התענית מוסיפים בתפילת שמונה עשרה את ברכת ״עננו״. הציבור אומר אותה בחזרת הש״ץ כברכה בפני עצמה בין ברכת ״גואל ישראל״ ל״רפאנו״, והיחיד אומרה בתוך ברכת ״שומע תפילה״. במנחה קוראים בתורה בפרשת ״ויחל משה״ (שמות לב), ומפטירים ״דרשו ה׳ בהמצאו״. כמו כן אומרים סליחות ווידוי, ונופלים אפיים. הכהנים נושאים כפיהם במנחה בתענית, בניגוד לשאר הימים שאין נשיאת כפים במנחה, מפני שהתפילה סמוכה לשקיעה.

אמירת עננו ותנאיה

היחיד אומר ״עננו״ במנחה בלבד ולא בשחרית, שמא ירגיש שאינו יכול להשלים את התענית ותהיה ברכתו כשקר. אך בחזרת הש״ץ אומר החזן ״עננו״ גם בשחרית וגם במנחה כברכה נפרדת. הטועה ולא אמר ״עננו״ אינו חוזר, שאין הצום מעכב את התפילה, אלא אם נזכר קודם שאמר את שם ה׳ בחתימת ״שומע תפילה״, שאז חוזר ואומר.

ההתעוררות שביום הצום

עיקר עבודת יום התענית היא בלב. אמרו הנביאים שאין הבורא חפץ בצום שאין עמו תיקון המעשים, שנאמר ״הלזה תקראו צום ויום רצון לה׳?״ אלא ״הלוא זה צום אבחרהו... הלוא פרוס לרעב לחמך״. משום כך ראוי להוסיף ביום הצום בלימוד תורה, בתפילה בכוונה, ובמעשי חסד וצדקה. יש הנוהגים לקרוא בתורה, בנביאים ובספרי מוסר ביום התענית, ולהרבות בבקשת רחמים.

ההבדל בין תעניות היחיד לתעניות הציבור

יש הבדלים בין תענית ציבור שנגזרה על כלל ישראל לבין תענית שקיבל יחיד על עצמו. תענית ציבור הקבועה, כארבעת הצומות ותענית אסתר, חלה על הכלל, ובה אומר החזן ״עננו״ כברכה בפני עצמה. לעומת זאת יחיד המקבל על עצמו תענית, למשל תענית חלום או תענית ביום פטירת הוריו, נוהגים בה דינים מיוחדים. תענית יחיד צריכה קבלה מבעוד יום, בתפילת מנחה שלפניה, שיאמר בה ״הריני בתענית יחיד למחר״, ובלא קבלה זו אין התענית חלה בשלמותה לדעת רבים מן הפוסקים. בתענית ציבור הקבועה אין צריך קבלה, שכבר קבעוה חכמים לכל ישראל.

שמחה ואבל ביום הצום

יום התענית אינו יום של שמחה יתרה, וראוי למעט בו בעינוגים. עם זאת, אם חל ביום הצום ברית מילה, הרי הוא יום טוב לבעלי הברית, אך למעשה משלימים את התענית בצומות הקבועים ואין אוכלים בהם, ורק בסעודת הברית שלאחר הצום שמחים. כן יש להיזהר שלא לקבוע ביום התענית סעודות ושמחות של רשות. הכלל הוא שהצום נועד להכניע את הלב ולעוררו לתשובה, וכל הנהגת היום צריכה להיות מכוונת למטרה זו של חשבון נפש והתקרבות אל הבורא.

הדרכה מעשית

למעשה, ראוי לנצל את יום התענית לא רק להימנעות ממאכל אלא בעיקר לתשובה, ללימוד תורה, לתפילה ולצדקה. נהגו לתת צדקה בערב הצום, שכן שכר התענית הוא הצדקה — ״אגרא דתעניתא צדקתא״. הנצרך לבלוע תרופה חיונית ישאל רב כיצד לנהוג. חולה או חלש שהתירו לו לאכול, לא יאכל אכילת תענוג אלא כפי צרכו, ויקדיש את היום למחשבת תשובה. הנוטל תרופות קבועות יתייעץ עם רב מבעוד מועד. ההורים ימנעו מלתת לילדים ממתקים ותפנוקים ביום הצום כדי לחנכם לרוח היום.

סיכום

תענית ציבור היא הזדמנות שנתן לנו הקב״ה לעצור את שגרת החיים, לפשפש במעשינו ולשוב אליו בלב שלם. הצום עצמו הוא רק המסגרת, ותכליתו האמיתית היא עוררות הלב, התיקון והחזרה בתשובה. כאשר הציבור מתאחד בתפילה, בצדקה ובחשבון נפש — הופך יום הצום מיום צער ליום של התעלות רוחנית וקירבה לבורא, שממנו נמשכת ברכה לכל ימות השנה.