הלכות ארבעת הצומות — צומות החורבן ומשמעותם

ארבעה צומות נקבעו לעם ישראל לדורות זכר לחורבן בית המקדש ולצרות שאירעו סביבו. הנביא זכריה מנאם: ״צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה״ (זכריה ח, יט). צומות אלו מכוונים את לב האומה לזכור את גודל האבדן של בית מקדשנו, ולהתעורר לתשובה ולתפילה על גאולתנו העתידה, שאותם ימי צום עתידים להיהפך לימי ששון ושמחה בבוא המשיח. כל צום הוא ציון דרך בשרשרת אירועי החורבן, ומזמין אותנו לעצור ולהתבונן בשורש הצרות ובדרך לתקנן.

ארבעת הצומות וטעמיהם

כל אחד מן הצומות נקבע על אירוע מסוים בשרשרת החורבן, כפי שמבארים המשנה (תענית פרק ד) והרמב״ם.

• שבעה עשר בתמוז — צום הרביעי: בו הובקעה חומת ירושלים בבית שני, ואירעו בו חמישה דברים: נשתברו הלוחות, בטל התמיד, הובקעה העיר, שרף אפוסטומוס את התורה, והועמד צלם בהיכל.
• תשעה באב — צום החמישי: בו חרבו שני בתי המקדש, נגזר על אבותינו במדבר שלא ייכנסו לארץ, נלכדה ביתר ונחרשה ירושלים.
• צום גדליה — צום השביעי: הנקבע בג׳ בתשרי על רצח גדליה בן אחיקם, שבמותו כבתה גחלת אחרונה של ישראל בארץ וגלו הנשארים.
• עשרה בטבת — צום העשירי: בו סמך מלך בבל נבוכדנצר על ירושלים והתחיל המצור שהביא לחורבן.

שלושה צומות קלים מול תשעה באב

שלושה מן הצומות — י״ז בתמוז, צום גדליה ועשרה בטבת — הם צומות קלים, שאיסורם אכילה ושתייה בלבד מעלות השחר עד צאת הכוכבים. אין בהם איסורי רחיצה וסיכה, ומעוברות ומיניקות שקשה להן פטורות. תשעה באב לעומתם הוא צום חמור כיום הכיפורים, ובו חמישה עינויים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, והוא מתחיל מבעוד יום ונמשך עד צאת הכוכבים למחרת. הבדל זה נובע מגודל האבל שבתשעה באב, שבו חרבו שני הבתים.

אמרו חכמים: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, וכל שאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה.

דיני שלושת הצומות הקלים

• הצום מתחיל מעלות השחר, ומי שהתנה מבעוד לילה רשאי לאכול קודם עלות השחר.
• רחיצה, סיכה ונעילת הסנדל מותרות, ואיסור האכילה בלבד.
• מעוברות ומיניקות שקשה להן פטורות בצומות הקלים, וכן חולה שאין בו סכנה.
• מוסיפים ״עננו״ בתפילה, קוראים ״ויחל״ במנחה, ואומרים סליחות ווידוי.

קריאת התורה וההפטרות בצומות

בכל ארבעת הצומות קוראים בתורה בשחרית ובמנחה בפרשת ״ויחל משה״ (שמות לב-לד), המספרת על בקשת משה רבנו רחמים על ישראל ועל התגלות שלוש עשרה מידות הרחמים. במנחה מפטירים ״דרשו ה׳ בהמצאו״ (ישעיהו נה-נו), פרק של קריאה לתשובה ולהתקרבות. בתשעה באב יש ייחוד נוסף: בשחרית קוראים בפרשת ״כי תוליד בנים״ (דברים ד) ומפטירים ״אסוף אסיפם״ (ירמיהו ח), הפטרה של תוכחה וקינה על החורבן, וכל הקריאה נאמרת בניגון עצוב ההולם את אבל היום. קריאות אלו נועדו לכוון את לב המתענים אל תוכן היום ואל מטרתו.

ייחודו של תשעה באב

תשעה באב הוא שיא ימי האבל, ולפניו נוהגים דיני בין המצרים משבעה עשר בתמוז, ודיני שבוע שחל בו ותשעת הימים מראש חודש אב. בימים אלו נוהגים מנהגי אבלות שונים: אין נושאים נשים, אין מסתפרים, ואין אומרים ״שהחיינו״, ובתשעת הימים ממעטים בשמחה, אין אוכלים בשר ואין שותים יין מלבד בשבת. ערב תשעה באב אוכלים סעודה מפסקת פשוטה, ובה נוהגים לאכול פת טבולה באפר וביצה קשה כמאכל אבלים. בליל הצום ובבוקרו יושבים על הקרקע וקוראים מגילת איכה וקינות. עד חצות היום אין עוסקים בדברים המשמחים, ואין לומדים תורה אלא בדברים העצובים כספר איוב, מגילת איכה ודיני אבלות.

כשחל הצום בשבת

כאשר אחד הצומות חל בשבת, נדחה הצום ליום ראשון, מלבד עשרה בטבת שאינו יכול לחול בשבת. תשעה באב שחל בשבת — נדחה לאחר השבת, וכן י״ז בתמוז וצום גדליה. בצום הנדחה יש הקלות מסוימות, למשל בעל ברית בצום נדחה אינו משלים תעניתו לדעת חלק מן הפוסקים. כשחל תשעה באב במוצאי שבת, אין אומרים בשבת מנהגי אבלות בפרהסיה, ואת הבדלה על הכוס דוחים למוצאי הצום.

שרש החורבן ותיקונו

חז״ל חקרו לא רק את מועדי החורבן אלא בעיקר את סיבותיו, כדי שנדע מה עלינו לתקן. על בית ראשון אמרו שחרב בגלל שלוש העבירות החמורות — עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אך על בית שני, שבו עסקו בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, שאלו מדוע חרב, והשיבו: מפני שנאת חינם שהיתה בו. מכאן לימוד גדול לימי הצומות: אין די בהימנעות ממאכל, אלא יש לתקן את היחסים שבין אדם לחברו, להרבות באהבת ישראל ובאחדות. שנאת חינם החריבה, ואהבת חינם תבנה. כל מעשה של ויתור, מחילה ודן לכף זכות הוא לבנה בבניין הבית העתידי.

נחמה ותקווה

אף שהצומות הם ימי אבל, טמונה בהם תקווה גדולה. הנביא זכריה הבטיח שימים אלו עתידים להיהפך ״לששון ולשמחה ולמועדים טובים״. חז״ל אמרו שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, והצער על החורבן אינו ייאוש אלא ביטוי של אהבה ושייכות. משום כך אף בעומק האבל שבתשעה באב, לאחר חצות היום, מנחמים מעט וקמים מן האבל, ובמנחה אומרים ״נחם״ בתפילה. האמונה בבניין העתיד היא המלווה את עם ישראל בכל צומות החורבן ומעניקה להם משמעות של ציפייה לגאולה.

הדרכה מעשית

למעשה, יש לזכור כי מטרת הצומות היא התעוררות לתשובה על שרש החורבן — שנאת חינם — ולתקן את מידותינו כדי לבנות מחדש את אהבת ישראל. בצומות הקלים ראוי להוסיף בלימוד תורה, בתפילה ובצדקה. חולה, מעוברת או מיניקה שמתקשות ישאלו רב מוסמך. בתשעה באב יש להקפיד על כל חמשת העינויים ועל דיני האבלות. ראוי ללמד את הילדים על משמעות הימים ולהחדיר בהם את הכיסופים לבניין ירושלים, ולספר להם על גדולת בית המקדש ועל הצער בחורבנו.

סיכום

ארבעת הצומות אינם ימי צער בלבד, אלא ימי התעוררות וזיכרון המחברים את הדור אל שרש כאב האומה ואל תקוותה. הנביא הבטיח שימים אלו עתידים להיהפך לששון ולשמחה בבוא הגאולה. כאשר אנו מתאבלים על החורבן ומתקנים את המעשים שהביאוהו, אנו מקרבים את היום שבו יתקיים חזון הנחמה ותשוב ירושלים לתפארתה, ויהפכו ימי הצום לימי חג ומועד.