הכרת הטוב בין בני הזוג

אחת הסכנות הגדולות ביותר לשלום הבית אינה המריבה הרועשת אלא דבר שקט הרבה יותר: ההרגל. כשהטוב שבן הזוג עושה הופך ל„מובן מאליו”, נעלמת ההערכה, ועמה נעלמת לאט־לאט גם האהבה. התרופה היעילה לכך היא מידת הכרת הטוב — היכולת לראות את הטוב, להוקירו ולהודות עליו בפה מלא. חכמינו לימדונו שהכרת הטוב אינה נימוס בלבד או מחווה חברתית, אלא שורש עמוק שממנו צומחות כל שאר המידות הטובות.

שורש כל המידות

רבנו בחיי בעל „חובות הלבבות” האריך בשער הבחינה על חובת הכרת הטוב לבורא ולבריות, וקבע כי היא יסוד עבודת ה׳ כולה. מי שאינו יודע להכיר בטובת חברו, לא יידע גם להכיר בטובת בוראו. וכן אמרו חכמים במדרש: „כל הכופר בטובתו של חברו, סופו שכופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא”. הרי שכפיות טובה אינה פגם בין־אישי קטן בלבד, אלא ראש מדרון חלקלק המוליך עד כפירה גמורה. ומנגד — הכרת הטוב היא הדרך הישרה הבונה את האדם כולו ומעדנת את נפשו.

הכרת הטוב אפילו לדומם

עד כמה מרחיקה התורה במידה נעלה זו? רש״י מלמד (על שמות ז, יט ועל ח, יב) שמשה רבנו לא היכה במקל את היאור ולא את העפר בשעת המכות, אלא נתן לאהרן אחיו להכותם, מפני שהיאור הגן עליו כשהושלך לתוכו בהיותו תינוק, והעפר הסתיר את המצרי שהרג. ולמדו מכאן חז״ל קל וחומר עצום: אם למים ולעפר — שאין בהם דעת, ואינם חשים ואינם יודעים — נהג משה רבנו בהכרת הטוב, כמה וכמה חייב אדם להכיר טובה לבן אנוש שגמל עמו חסד. ואם כך כלפי הזר — קל וחומר בן בנו של קל וחומר כלפי בן הזוג, השותף לכל טרחות החיים ומאמציהם.

הבאר שאתה שותה ממנה

הגמרא בבבא קמא (צב:) מביאה פתגם עממי עתיק שחכמים אישרוהו והביאוהו כדברי חכמה:

„בירא דשתית מיניה — לא תשדי ביה קלא” (באר ששתית ממנה מים, אל תזרוק לתוכה אבן).

אין לך תיאור קולע מזה ליחסי בני הזוג. בן הזוג הוא הבאר שממנה אתה שותה מים חיים בכל יום ויום — נחת, סיוע, אהבה, תמיכה ודאגה. כפיות טובה כלפיו דומה ממש לזורק אבן אל תוך הבאר שהחייתה אותו והשקתה את צימאונו. הכרת הטוב, לעומת זאת, שומרת על הבאר צלולה, מלאה ונקייה.

מדוע הכרת הטוב כה חיונית בבית

• היא מזינה את האהבה: אהבה שאינה מתבטאת בהוקרה גלויה נובלת עם הזמן. כל תודה כנה היא כהשקיה למערכת היחסים.
• היא מבטלת את ההרגל המעוור: ההרגל מעוור את העיניים; הכרת הטוב פוקחת אותן מחדש לראות את הטוב הרב שהיה שם לאורך כל הדרך.
• היא מרבה נתינה: אדם המרגיש שמעריכים באמת את מעשיו — רוצה לתת עוד ועוד. חוסר הערכה, לעומת זאת, מייבש את מעיין הנתינה.
• היא מקרבת לבבות: „כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם” (משלי כז, יט). הוקרה מעוררת בהכרח הוקרה נגדית.

מברכים על הטוב בכל יום

התורה כולה מחנכת אותנו להכרת הטוב בכל רגע ורגע. בכל בוקר אנו פותחים את היום ב„מודה אני לפניך” — מודים על עצם החזרת הנשמה. בברכות הנהנין אנו מודים על כל פרוסת לחם וכל כוס מים. אם על הטבע והמזון אנו מרגילים את עצמנו להודות, על אחת כמה וכמה על האדם היקר ביותר בחיינו. מי שמחנך את ליבו להודות לקב״ה על כל טובה קטנה, ליבו הופך רגיש וקשוב, והוא מבחין ממילא גם בטוב הרב שבן זוגו מעניק לו. כך הכרת הטוב הופכת מתכונה נקודתית לדרך חיים שלמה, הצובעת את כל מבטו של האדם על עולמו.

מן ההרגשה אל האמירה

אין די בכך שאדם מרגיש הכרת הטוב בליבו פנימה; עליו לבטאה במילים ובמעשים גלויים. רגש שנשאר חבוי אינו מגיע כלל אל בן הזוג ואינו פועל את פעולתו המבורכת. הנה כמה דרכים מעשיות פשוטות ליישום:

• אמרו „תודה” על הדברים הקטנים: על ארוחה שהוכנה, על סידור הבית, על מילה טובה בזמן. דווקא הדברים היומיומיים הם הנשכחים ביותר.
• היו מפורטים: במקום „תודה” סתמי, אמרו על מה בדיוק אתם מודים. הפירוט מוכיח שראיתם באמת ולא אמרתם מן השפה ולחוץ.
• הודו בפני אחרים: מילת שבח על בן הזוג בפני הילדים או האורחים היא מתנה יקרה שאין דומה לה.
• הבחינו במאמץ, לא רק בתוצאה: הכירו בעצם הטרחה ובכוונה הטובה, גם כשהתוצאה בפועל לא הייתה מושלמת.
• נהלו „חשבון של זכות”: הרגילו את עצמכם לחשוב בכל יום על דבר טוב אחד שבן הזוג עשה. המחשבה המכוונת תוליד מאליה את ההוקרה.

סיכום

הכרת הטוב היא העדשה שדרכה אנו רואים את בן הזוג ואת חיינו כולם. מי שמסתכל דרך עדשת הביקורת מוצא חסרונות בכל פינה; מי שמסתכל דרך עדשת ההוקרה מגלה בכל יום אוצר בלום של טוב. חכמינו לימדונו להוקיר אפילו את המים והעפר הדוממים — קל וחומר את האדם היקר החולק עמנו את מסע החיים כולו. בית שבו יודעים להכיר טובה זה לזה הוא בית שהאהבה מתחדשת בו בכל בוקר, ובו מתקיימת הברכה של „וידעת כי שלום אהלך”.