הימנעות מגאווה: גדלות הענווה

הגאווה מתחזה לידידה של האדם, אך באמת היא אויבתו. היא לוחשת לו שהוא גדול מכולם, חכם מכולם, ראוי יותר מכולם. אך תחת מסווה זה היא מקלקלת את מידותיו, מרחיקה ממנו את הבריות, וחוסמת בפניו את האמת. חכמי המוסר ראו בגאווה את שורש כמעט כל המידות הרעות.

מדוע הגאווה מזיקה

הגאון אינו יכול ללמוד, כי הוא בטוח שהוא כבר יודע הכל. הוא אינו יכול לתקן את עצמו, כי הוא אינו רואה בעצמו פגם. הוא נעלב בקלות, כי כל דבר נראה לו פגיעה בכבודו. הוא כועס הרבה, כי הוא מצפה שהעולם ינהג בו כראוי לדעתו. כל הצרות הללו נובעות משורש אחד: התמקדות יתר בעצמו.

חכמת הענווה

הענו, לעומתו, חי בשלווה. הוא אינו נלחם על כבודו, כי אינו תלוי בו. הוא לומד מכל אדם, כי הוא יודע שאינו יודע הכל. הוא מקבל ביקורת בנחת, כי הוא רוצה לתקן את עצמו. הוא אינו נעלב, כי אין לו את הצורך התמידי להוכיח את גדולתו. הענווה אינה השפלה עצמית, אלא ראייה נכונה של המציאות.

הדרך אל הענווה

כיצד נמלטים מן הגאווה? תחילה, על ידי התבוננות באמת: כל מה שיש לנו, כשרון, בריאות, פרנסה, הכל מתנה מאת הבורא, לא הישג שלנו. שנית, על ידי זיכרון חסרונותינו וטעויותינו, המאזנים את הנטייה לחשוב שאנו מושלמים. ושלישית, על ידי כבוד לזולת: כשאנו רואים את מעלות האחרים, הגאווה מתמעטת מאליה.

הענו אינו קטן אלא גדול באמת. דווקא משום שאינו עסוק בעצמו, יש בו מקום לאחרים, לתורה, ולבורא. כך מתברר שהענווה אינה ויתור על גדלות, אלא הדרך היחידה אליה.