בניין בית המקדש — הכיסופים למקום השראת השכינה

שלוש פעמים ביום מפנה יהודי את לבו ואת גופו אל מקום אחד בעולם — מקום שאין בו כיום אלא כותל אחד עתיק. בית המקדש, אף שחרב לפני כאלפיים שנה, נותר לב ליבה של האומה, מוקד תפילותיה וגעגועיה. הכיסופים לבניינו מלווים כל תפילה, כל שמחה, וכל אבל לאורך הדורות, ואינם דועכים.

מקום השראת השכינה

התורה מצווה: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״. המקדש לא נועד להיות ״בית״ לבורא במובן הפשוט — הרי ״השמים ושמי השמים לא יכלכלוך״, וכיצד יכיל בית את אין־סוף? אלא הוא מקום שבו מתגלה שכינתו של הבורא לעיני ישראל, נקודת מפגש קבועה בין שמים לארץ. שם הוקרבו הקרבנות, שם נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים ביום הכיפורים, ומשם יצאה תורה והוראה לכל ישראל. המקדש היה מרכז החיים הרוחניים של האומה כולה.

שני הבתים ובית שלישי

הבית הראשון בנה שלמה המלך בתפארת רבה, והוא עמד כ־410 שנה עד שהחריבוהו הבבלים ביום תשעה באב. הבית השני נבנה בימי עזרא ונחמיה בשיבת ציון, ועמד כ־420 שנה עד שהחריבוהו הרומאים, אף הם בתשעה באב. מאז אנו מצפים ומייחלים לבית השלישי, שיבנה במהרה בימות המשיח ויעמוד לעד. הרמב״ם מונה את בניין המקדש כמצווה מפורשת מן התורה, ובהלכות מלכים הוא קובע שהמלך המשיח יבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל.

מדוע חרב הבית?

חז״ל לא הסתפקו בתיאור החורבן אלא חקרו את שורשו, כי בהבנת החטא טמון תיקונו. הם לימדו שבית ראשון חרב בגלל שלוש העבירות החמורות — עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אך על בית שני, שבו עסקו בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, שאלו: מדוע חרב? והשיבו תשובה מטלטלת: מפני שנאת חינם שהיתה בו. לקח זה מכוון ונוקב: בניין הבית תלוי לא רק בעבודת ה׳ שבין אדם למקום, אלא בתיקון היחסים שבין אדם לחברו. אהבת חינם היא אבן היסוד של המקדש השלישי.

• המקדש הוא מקום גילוי השכינה ומפגש שמים וארץ.
• שני הבתים חרבו בתשעה באב, ואנו מצפים לשלישי.
• בית ראשון חרב בעוון שלוש עבירות חמורות.
• בית שני חרב דווקא בעוון שנאת חינם.
• אהבת חינם ואחדות הן הדרך לבנייתו מחדש.

מקדש מעט

בזמן שאין בית מקדש, לא נותרנו בלא מקום למפגש עם השכינה. חז״ל לימדו על הפסוק ״ואהי להם למקדש מעט״ שבית הכנסת ובית המדרש הם ״מקדש מעט״ בגלות. התפילה תופסת את מקומם של הקרבנות — ״ונשלמה פרים שפתינו״ — ושולחן האדם בביתו, שעליו נותנים לעניים ומברכים לבורא, נמשל למזבח. כך נשמרת אש התמיד גם בגלות הארוכה, וכל יהודי הופך את פינתו הפרטית ואת בית כנסתו למשכן זעיר לשכינה.

יישום מעשי

הגעגוע למקדש אינו נוסטלגיה ריקה, אלא כוח פעיל. הוא מתבטא בזכירת החורבן גם בשיא השמחה — שבירת כוס בחתונה, השארת אמה על אמה בלתי מסוידת בבית, ואמירת ״אם אשכחך ירושלים״. אך יותר מכל, הדרך המעשית והישירה לבניין הבית היא העבודה על אהבת ישראל: לוותר, לדון לכף זכות, למחול, ולראות את הטוב בזולת. שכן אם שנאת חינם החריבה, אהבת חינם תבנה. כל מעשה של קירוב לבבות הוא לבנה ממשית בבית השלישי.

מעשית, כדאי לקבל על עצמו מדי יום מעשה קטן אחד של אחדות ואהבה, ולכוון בו במפורש לבניין המקדש. וכן ראוי ללמוד את הלכות המקדש ועבודתו, שכן חז״ל אמרו שכל העוסק בתורת הקרבנות כאילו הקריבם.

מה אנו מפסידים בחורבן?

כדי שהגעגוע יהיה אמיתי, יש להבין מה בעצם חסר לנו. בזמן המקדש היתה השראת השכינה גלויה ומוחשית — נסים תמידיים התרחשו בבית, כפי שמנו חז״ל, והאדם חש בחוש את נוכחות הבורא. הנבואה שרתה, הכפרה היתה שלמה, וכל ישראל התאחדו שלוש פעמים בשנה בעלייה לרגל. החורבן אינו רק אבדן מבנה, אלא ריחוק — מסך של הסתר פנים שנפרש בין העם לבוראו.

כשאנו מתאבלים על החורבן, אנו מתאבלים למעשה על הריחוק הזה, על העולם שאיבד את בהירותו הרוחנית. וכשאנו מצפים לבניין, אנו מצפים לשוב ולחיות בעולם שבו נוכחות הבורא גלויה ומאירה. הבנה זו הופכת את האבל מטקס לזיכרון חי, ואת הציפייה לכמיהה אמיתית לקרבה.

חז״ל הפליגו בשבח העוסקים בבניין הרוחני של המקדש גם בזמן הזה. אמרו במדרש שכל דור שאינו נבנה בית המקדש בימיו, מעלים עליו כאילו הוא החריבו — ללמדנו שהאחריות לבנייתו מוטלת על כל דור ודור, ואיננו פטורים ממנה. כל שנה שעוברת בלא מקדש היא קריאה מחודשת לתקן את שגרם לחורבן.

מנגד, הבטיחו חז״ל נחמה: ״כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה״. הצער על החורבן אינו ייאוש עקר, אלא ביטוי של אהבה ושייכות שמכשירים את הלב לגאולה. מי שכואב את הריחוק, לבו פתוח לקרבה; ומי שמצפה באמת, זוכה לראות בבניין. כך הופך הגעגוע עצמו לחלק מתהליך התיקון והבנייה.

ראוי לזכור שגם היום, במקום שבו עמד המקדש, שרויה קדושה שלא בטלה. הרמב״ם פוסק ש״קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא״, ולכן קדושת מקום המקדש נותרה על כנה גם לאחר החורבן. הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, נותר מקום תפילה שאליו נהרו יהודים בכל הדורות לשפוך את לבם. אמרו חז״ל ש״לא זזה שכינה מן הכותל המערבי״ — נוכחות הבורא לא נטשה את המקום גם בחורבנו, והיא ממתינה לשוב ולהתגלות בבניין השלם.

סיכום מרומם

בית המקדש הוא החלום היהודי שלא נגנז ולא נשכח. אלפי שנים אמרנו בכל תפילה ״ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים״, ולא הרפינו לרגע. הכיסופים אינם רק לאבנים ולזהב, אלא לעולם שבו השכינה שורה בגלוי, שבו כל האנושות באה להשתחוות ולדעת את ה׳. וכשם שהחורבן בא בשנאה, כך הבניין יבוא באהבה — ובידינו הדבר ממש. בכל מעשה של אחדות אנו בונים, לבנה על לבנה, את הבית שבו ישוב לשכון כבוד ה׳ בגלוי.