בין המצרים: שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב

ימי בין המצרים הם תקופת אבלות בת שלושה שבועות בלוח השנה היהודי, הנמשכת מצום שבעה עשר בתמוז ועד צום תשעה באב. בשבועות אלו מתאבל עם ישראל על חורבן שני בתי המקדש ועל שורת הצרות שפקדו את האומה לאורך הדורות. שמם של הימים נלקח מן הפסוק במגילת איכה: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", ודרשו חכמים שהכוונה לימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ימים של מצוק וצרה.

מקור השם ומשמעותו

הביטוי "בין המצרים" מתאר מצב של מיצר וצרה, כאשר האדם נתון בין שני מצרים שאין לו מהם מוצא. חכמים ראו בתקופה זו זמן שבו כוחות הדין מתגברים בעולם, ולכן נהגו זהירות יתרה במעשים שעלולים להביא לידי סכנה או צרה. בלשון המדרש מובא כי בימים אלו אין מזלם של ישראל שורה כתיקונו, ועל כן נוהגים בהם מנהגי זהירות וריסון.

התקופה כולה נחשבת לימי פורענות, שכן בשני קצותיה אירעו פורענויות גדולות. בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת ירושלים בבית שני, ובתשעה באב חרבו שני בתי המקדש. בין שני התאריכים הללו מצויים ימי המצור והמלחמה, שבהם הלכה ירושלים והתמוטטה עד לחורבן הסופי.

חמשת הדברים של שבעה עשר בתמוז

המשנה במסכת תענית מונה חמישה דברים שאירעו בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, בטל התמיד, הובקעה העיר, שרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. אירועים אלו פותחים את תקופת בין המצרים בצום, ומציבים את הטון לכל הימים הבאים. ביטול קרבן התמיד מסמל את הניתוק שבין ישראל לאביהם שבשמים, ושבירת הלוחות מסמלת את החטא הקדמון של עם ישראל במדבר.

אופי האבלות ההדרגתית

אחד המאפיינים הבולטים של תקופת בין המצרים הוא אופי האבלות ההולך ומחמיר. בתחילת התקופה, מראש חודש אב ועד תשעה באב, נוהגים מנהגי אבלות קלים יחסית. ככל שמתקרבים לתשעה באב מחמירים המנהגים, עד שבתשעה באב עצמו נוהגים אבלות מלאה כשל אבל ממש. מבנה הדרגתי זה מאפשר לאדם להיכנס בהדרגה לאווירת האבל, ולחוש ביתר שאת את כובד היום.

הרמ"א בשולחן ערוך מבחין בין שלוש תקופות: מן שבעה עשר בתמוז, מראש חודש אב, ושבוע שחל בו תשעה באב. בכל תקופה מתווספים מנהגי אבלות נוספים. כך למשל מראש חודש אב ממעטים בשמחה ובמשא ומתן, ובשבוע שחל בו תשעה באב נמנעים מתספורת וכביסה.

תכלית התקופה

חשוב להדגיש כי מטרת ימי בין המצרים אינה רק לזכור את החורבן כאירוע היסטורי, אלא לעורר את הלב לתשובה ולתיקון. חכמינו לימדונו כי כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו. משמעות הדבר היא שהגלות נמשכת בגלל שלא תיקנו את שגרם לחורבן. חז"ל אמרו שבית שני חרב בעוון שנאת חינם, ולכן עיקר עבודת הימים הללו היא להרבות אהבת חינם ואחדות בין ישראל.

תקופת בין המצרים מזמינה את האדם להתבונן במצב הרוחני שלו ושל הכלל, ולשאוף לתיקון. האבלות אינה תכלית בפני עצמה, אלא אמצעי לעורר געגוע לימים שבהם תשרה שכינה בישראל. מתוך הצער על מה שאבד, נולדת התקווה והכמיהה לגאולה השלמה.