בין המצרים — ימי האבל על החורבן וסוד הנחמה

"כל רודפיה השיגוה בין המצרים" — שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז, שבו הובקעה חומת ירושלים, לבין תשעה באב, שבו חרב הבית, נקראים "בין המצרים". ימים אלו הם ימי אבל על חורבן בית מקדשנו וגלות שכינתנו.

פנימיות הימים

אמרו חכמים שבית שני חרב בעוון שנאת חינם. בית ראשון חרב על שלוש עבירות חמורות, ובכל זאת נגאלו לאחר שבעים שנה; אך חורבן בית שני, שבא משנאת חינם, גלותו ארוכה. לימוד עמוק בכך: שנאת חינם קשה מן העבירות החמורות ביותר, ותיקונה — אהבת חינם — היא מפתח הגאולה.

מנהגי האבלות

נוהגים בימים אלו מנהגי אבלות מדורגים. מי"ז בתמוז ממעטים בשמחה, אין נושאים ואין מסתפרים. מראש חודש אב "משנכנס אב ממעטין בשמחה", ונמנעים מאכילת בשר ושתיית יין (מלבד שבת), מכביסה ומרחיצה של תענוג, לפי המנהגים. בשבוע שחל בו תשעה באב מחמירים יותר.

הלכה

שבעה עשר בתמוז ותשעה באב הם ימי צום. בתשעה באב, החמור שבהם, נוהגים כל חמשת העינויים כיום הכיפורים, ויושבים על הארץ כאבלים. קוראים את מגילת איכה בליל הצום. הספרדים מאריכים בקינות על החורבן.

מסר

בין המצרים מלמד שהאבל אינו תכלית לעצמו אלא דרך אל הנחמה. "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". מי שמרגיש את החיסרון, הוא שיזכה למלאותו. ועיקר התיקון בידינו — להחליף שנאת חינם באהבת חינם, ובכך לקרב את בניין הבית.