אסור להתייאש לעולם: על כוחה של התקווה היהודית

התקווה כעיקרון אמוני

בלב המסורת היהודית טמון יסוד עמוק של תקווה. עם ישראל, שעבר ניסיונות וצרות לאורך כל ההיסטוריה, לא חדל מעולם לקוות ולצפות לטוב. התקווה אינה אצלנו רק תכונת אופי או מצב רוח חיובי; היא נובעת ישירות מן האמונה בבורא המשגיח על העולם ומנהיג אותו לתכלית טובה.

כשאדם מאמין שיש מנהיג לבירה, שכל המאורעות מכוונים מלמעלה, ושסוף הטוב לבוא — אזי התקווה הופכת למצב טבעי. הייאוש, לעומת זאת, נובע מתחושה שהעולם הפקר ושאין כתובת לפנות אליה. לכן עומק האמונה הוא עומק התקווה.

הסכנה שבייאוש

היאוש הוא אחד האויבים הגדולים של הנפש. הוא משתק את האדם, מונע ממנו לפעול, ומשכנע אותו שאין טעם להשתדל. אדם מיואש מפסיק להתפלל, מפסיק לבקש, ומפסיק להאמין שהמצב יכול להשתנות. בכך הוא סוגר על עצמו את שערי הישועה.

חכמינו לימדונו ערך עמוק: גם אם חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. כלומר, אפילו במצב הנראה אבוד לחלוטין, עדיין יש מקום לתקווה ולתפילה. אין מצב סופי שאין ממנו דרך חזרה, שכן ישועת הבורא יכולה לבוא כהרף עין.

בין תקווה לציפייה פסיבית

חשוב להבהיר שהתקווה היהודית אינה ישיבה בחיבוק ידיים והמתנה לנס. אדרבה, התקווה היא כוח המניע לפעולה. דווקא משום שאני מקווה ומאמין שהדבר אפשרי, אני קם ועושה את שלי. החקלאי הזורע מתוך תקווה שהזרע יצמח; החולה הפונה לרופא מתוך תקווה להחלים; ההורה המתפלל על בנו מתוך תקווה לישועה. בכל אלה התקווה מולידה מעשה.

הציפייה הפסיבית, לעומת זאת, אינה תקווה אלא עצלות עטופה במילים יפות. התקווה האמיתית מחייבת אותנו להשתדל ככל יכולתנו, ובד בבד לבטוח שהתוצאה הסופית מסורה בידי שמיים.

תקווה גם בחשכה

גדולתה של התקווה מתגלה דווקא ברגעי החושך. כל אדם מסוגל לקוות כשהשמש זורחת והדרך פתוחה. האתגר האמיתי הוא לאחוז בתקווה כשהכול נראה אבוד, כשהקושי מתמשך, וכשהישועה מתעכבת. בשעות אלה התקווה היא הנר הקטן המאיר את החשכה.

ההיסטוריה היהודית מלאה דוגמאות לאנשים ולקהילות שלא ויתרו על התקווה גם בשעותיהם הקשות ביותר. דווקא מתוך אותה אחיזה עיקשת בתקווה, באה לבסוף הישועה. למדנו מכך שהתקווה עצמה היא כלי לישועה — היא מחזיקה את האדם עד שיגיע האור.

חיזוק יומיומי בתקווה

כדי לטפח את מידת התקווה, כדאי לזכור בכל בוקר שיום חדש מביא עמו אפשרויות חדשות. כדאי להתבונן בעבר ולראות כיצד דברים שנראו חסרי תקווה התהפכו לטובה. וכדאי מעל לכול לשוב ולחזק את האמונה הפשוטה שהבורא לא עזב ולא יעזוב את בריותיו. מתוך אמונה זו, התקווה זורמת אל הלב כמעיין שאינו פוסק.