אמונה בעתות קושי — לאחוז באור כשחשוך

קל מאוד להאמין כשהכל מאיר ומצליח, כשהחיים זורמים על מי מנוחות. המבחן האמיתי והעמוק של האמונה מגיע דווקא בחשכה — ברגעי הכאב, האובדן, המחלה והאי־ודאות. אמונה בעתות קושי אינה הכחשת הכאב או התעלמות ממנו, אלא היכולת לאחוז באור ולדעת שיש מנהיג לעולם, גם כאשר איננו רואים ואיננו מבינים.

שאלת הסבל היא אולי השאלה הקשה והכואבת ביותר באמונה, ולכל אדם יש בה חלק. היהדות אינה מתחמקת ממנה, אלא נותנת לנו כלים אמיתיים להחזיק מעמד ואף לצמוח דווקא מתוך הקושי.

גם זו לטובה

נחום איש גם זו, מחכמי המשנה, נהג לומר על כל דבר שקרה לו, טוב או רע לכאורה, ״גם זו לטובה״. ורבי עקיבא, תלמידו, הרחיב זאת ולימד את הכלל ״כל דעביד רחמנא לטב עביד״ — כל מה שעושה הבורא, לטובה הוא עושה, גם אם אין אנו רואים זאת כעת.

טובה נסתרת

אין זו הכחשה של הקושי או של הכאב, שהם אמיתיים ומוחשיים. זו אמונה עמוקה שמעבר למה שנראה לעינינו המוגבלות, מתרחש חשבון של טובה שאיננו משיגים ואיננו מבינים. לפעמים הטובה הנסתרת מתגלה מיד, לפעמים לאחר שנים רבות, ולפעמים היא נגלית רק בעולם הבא, בראייה למפרע של כל התמונה השלמה.

אין ייסורים בלא תכלית

חז״ל לימדו על קיומם של ״ייסורים של אהבה״ — סבל וקושי הבאים לא כעונש, אלא כדי לזכך את האדם, לקרבו לבורא, ולהגדיל את שכרו הנצחי לעתיד לבוא. הקושי, בהשקפה זו, אינו בהכרח סימן לכעס אלא לעיתים דווקא ביטוי של אהבה וקרבה.

ואף כאשר איננו יכולים כלל לפרש ולהבין את הקושי, לימד אותנו איוב הצדיק את שיא האמונה: ״הן יקטלני — לו איחל״. איוב, שאיבד את כל רכושו, את בניו ואת בריאותו, לא הבין את דרכי הבורא ואף זעק וקבל, אך לא עזב לרגע את אמונתו. ובסוף נגלה לו שיש חשבון עצום ורחב שאין דעת אדם יכולה כלל להשיגו — ״איפה היית ביסדי ארץ?״.

אמונה אינה חייבת הבנה

יסוד חשוב ומשחרר: אמונה בעת קושי אינה מחייבת אותנו להבין מדוע הדבר קרה. אף משה רבנו, גדול הנביאים, ביקש ״הודיעני נא את דרכיך״ — ביקש להבין את הנהגת הבורא — ולא זכה להשגה מלאה, שכן ״לא יראני האדם וחי״.

איננו נדרשים כלל לתרץ את הכאב, למצוא לו הסבר או להצדיקו. אנו נדרשים רק לאחוז באמון פשוט: שיש דיין לעולם, שיש חשבון צודק, ושאיננו נטושים ועזובים. ״כי לא יטוש ה׳ עמו ונחלתו לא יעזוב״. האמונה בעת קושי היא היד האוחזת בחוזקה ביד הבורא בתוך החושך, גם כשאין רואים כלל את הדרך שלפנינו.

• ״גם זו לטובה״ — אמון שיש טובה נסתרת מעבר לנראה.
• יש ייסורים הבאים לזכך ולקרב, לא רק להעניש.
• אמונה אינה מחייבת הבנה — די באמון ובאחיזה.
• גם בחושך הגדול איננו לבד: ״כי אתה עמדי״.
• מותר וראוי לזעוק ולשאול, ובלבד שלא לעזוב את היד.

לשפוך את הלב

האמונה אינה סותרת כלל את הכאב, את הבכי או את הזעקה. אדרבה, דוד המלך בספר תהלים זעק, שאל ״למה?״, בכה והתחנן — ומתוך הזעקה עצמה חזר ומצא אחיזה ונחמה: ״ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך״.

מותר, וראוי, ואף בריא לשפוך את הלב לפני הבורא בעת קושי — לשאול, להתלונן, לבכות ולזעוק, ובלבד שלא לעזוב את היד האוחזת ולא לנתק את הקשר. דווקא הכנות הזו, הזעקה מן העומק, מעמיקה את הקשר עם הבורא ומקרבת, במקום להרחיק. הבורא אינו מבקש שנעמיד פנים שאיננו כואבים.

יישום מעשי

בעת קושי ומשבר, כמה כלים מעשיים יכולים לסייע מאוד. ראשית, להתבונן בעבר ולזכור ישועות קודמות שראינו בחיינו, וכיצד עברנו קשיים שנראו אז בלתי אפשריים. שנית, לשוחח עם הבורא בכנות ולשפוך לפניו את כל הכאב והמצוקה.

שלישית, לחפש את הצעד הקטן והמעשי הבא, במקום להביט מיואשים בכל ההר שלפנינו; להתמקד ביום אחד, בשעה אחת. ורביעית, להיעזר בזולת — בקהילה, ברב, בחברים, במשפחה — שכן איננו אמורים כלל לשאת את המשא לבד. אמירת פרקי תהלים ופסוקי אמון, ואף עשיית מעשה חסד קטן, מחזירים לנפש אחיזה, כוח ואור בתוך החשכה.

הצמיחה שמתוך השבר

ניסיון החיים מלמד, ובעלי המחשבה חיזקו זאת, שדווקא מתוך הקשיים הגדולים ביותר צומחת לעיתים העלייה הגדולה ביותר. אנשים שעברו משברים קשים מעידים פעמים רבות שדווקא שם, בתחתית, גילו כוחות שלא ידעו שיש בהם, העמיקו את אמונתם, ומצאו משמעות חדשה לחייהם.

הקושי שובר את הקליפות החיצוניות של השטחיות והשאננות, וחושף את העומק הפנימי. כשם שהזית נותן את שמנו הזך דווקא כשכותשים אותו, וכשם שהזהב מזדכך דווקא באש, כך הנפש מזדככת ומעמיקה לעיתים דווקא מתוך הכאב. אין זה אומר שיש לחפש את הסבל או לשמוח בו, אלא שכאשר הוא בא, אפשר למצוא בו גם הזדמנות לצמיחה.

לכן לימדו חז״ל לברך אף על הרעה, ולומר ״ברוך דיין האמת״. אין זו השלמה של ייאוש, אלא הכרה עמוקה שגם מה שנראה רע הוא חלק מחשבון אלוקי צודק, וכי מיד אוהבת הוא בא. הברכה הזו, הנאמרת ברגע הקשה ביותר, היא שיא האמונה — היכולת לומר ״ברוך״ גם בתוך הכאב, ולהמשיך לאחוז ביד הבורא.

סיכום מרומם

האמונה בעתות קושי היא האמונה החזקה, הטהורה והגדולה מכולן, שכן היא ניתנת בלא ראיה ובלא הבנה — מתוך אמון טהור ומוחלט בבורא. עם ישראל, שעבר ים של צרות, גזירות ורדיפות לאורך כל הדורות, ובכל זאת לא הרפה מאמונתו, מלמד את כל העולם שהחושך אינו הסוף ואינו המילה האחרונה.

״גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע, כי אתה עמדי״. ומעבר לכל לילה, ולו הארוך והחשוך ביותר, ממתין תמיד בוקר של אור; ומעבר לכל קושי, ולו הכבד ביותר — יד אוהבת, נאמנה ויכולה, שלא הרפתה מאיתנו לרגע אחד, ולעולם לא תרפה. זו הנחמה, וזה הכוח.