אמונה בעת חושך: כיצד מחזיקים מעמד כשהדרך נסתרת

קל לבטוח בבורא כאשר השמש זורחת והדרך פתוחה. האתגר האמיתי של האמונה מתחיל דווקא ברגעים שבהם הכול נראה חשוך, כאשר התפילות נדמות כאילו אינן נענות, וכאשר הלב מלא שאלות וכאב. דווקא בשעות אלה נבחנת האמונה, ודווקא בהן היא יכולה לצמוח ולהעמיק.

הסתר פנים

חכמינו דיברו על מושג של 'הסתר פנים' — מצב שבו נדמה כאילו הבורא מסתיר את פניו מן האדם או מן העולם. בשעות אלה, ההשגחה אינה גלויה לעין, והאדם מרגיש בודד ונטוש. אך עצם ההכרה שזהו 'הסתר' ולא 'היעדר' היא כבר ביטוי של אמונה. הפנים מוסתרות, אך הן קיימות. הבורא נמצא, גם כשאיננו רואים אותו.

משל למה הדבר דומה? לילד הנושא את אביו על כתפיו ושואל 'איפה אבא?'. האב נמצא קרוב מתמיד — הוא נושא את הילד ממש — אלא שמרוב קרבה אין הילד רואה אותו. כך לעתים בשעת ההסתר, הבורא קרוב יותר מאי פעם, אלא שעינינו אינן רואות.

האמונה שמעבר להבנה

בשעות החושך, השכל אינו מצליח להבין. השאלות 'למה?' ו'עד מתי?' נותרות בלא מענה. כאן נדרשת דרגת אמונה גבוהה יותר — אמונה שאינה תלויה בהבנה. זוהי אמונה שאומרת: גם אם איני מבין, אני בוטח. גם אם אינני רואה את הטוב, אני יודע שהוא קיים. אמונה זו אינה התעלמות מן השכל, אלא הכרה בגבולותיו. השכל האנושי מוגבל, ויש דברים שנמצאים מעבר ליכולתנו להבין בשעה זו.

אמונה זו אינה מבטלת את השאלות ואינה אוסרת אותן. אדרבה, השאלות הן חלק מן הדרך. גם גדולי האמונה שבכל הדורות שאלו, התלבטו, ולעתים אף זעקו אל הבורא בכאבם. הזעקה אינה היפך האמונה — היא ביטוי שלה. מי שזועק אל הבורא מאמין שיש למי לזעוק.

אור הגנוז בחושך

מן הניסיון של הדורות אנו יודעים שלעתים דווקא מתוך החושך הגדול ביותר בקע האור הגדול ביותר. עם ישראל ידע שעות חושך נוראיות לאורך ההיסטוריה, ומתוכן צמחו תקומה, יצירה ותקווה. גם בחיי הפרט, רבים מעידים שדווקא המשברים העמוקים ביותר הם שהובילו אותם אל פריצות הדרך הגדולות בחייהם.

אין זה אומר שעלינו לחפש את החושך או לשמוח בו. אך כשהוא בא, האמונה מלמדת אותנו שאין הוא סוף הדרך. החושך הוא לעתים הרחם שממנו נולד אור חדש.

כלים מעשיים לשעת החושך

כיצד מחזיקים מעמד בפועל? ראשית, על ידי המשך המעשים הטובים גם כשאין חשק ואין הרגשה. דווקא בשעות החושך, עצם המעשה — התפילה, הצדקה, הלימוד — מחזיק את האדם ושומר עליו מפני נפילה. הרגש יחזור, אך המעשה מקיים את האדם בינתיים.

שנית, על ידי היזכרות בעבר. כאשר אדם נזכר בשעות חושך קודמות שעבר, ובכך שבסופו של דבר זרח שוב האור, הוא שואב מכך כוח להאמין שגם הפעם יחלוף החושך. הזיכרון הוא עוגן של תקווה.

שלישית, על ידי הימצאות בקרבת אנשים מאמינים ותומכים. בשעת חולשה, האמונה של הזולת יכולה להחזיק אותנו עד שתשוב אמונתנו שלנו. הקהילה היהודית נבנתה במידה רבה על העיקרון הזה של נשיאה הדדית בעול.

האמונה בעת חושך היא אולי הצורה הטהורה ביותר של אמונה, משום שהיא ניתנת בלא תמורה גלויה ובלא הוכחה. היא קפיצה של אמון אל זרועותיו של הבורא, גם כאשר איננו רואים אותן. ומי שמחזיק בה, מגלה בסופו של דבר שלא נפל — אלא נתמך כל העת בידיים שלא חדלו לרגע מלשאת אותו.