אבני רוזטה והתעלומה שנפתרה: כיצד פוענחו הכתבים העתיקים

תארו לעצמכם ספרייה שלמה של כתבים עתיקים, אלפי כתובות החקוקות באבן ועל קירות, ואיש אינו יכול לקרוא בהן. במשך מאות שנים זה היה מצבם של כתבי החרטומים, הכתב המצרי העתיק. הסמלים היפים נראו לכול, אך משמעותם נותרה תעלומה אטומה. סיפור פענוחם הוא אחד הסיפורים המרגשים בתולדות חקר התרבויות.

הכתב שאבדה לו השפה

במשך אלפי שנים שימש הכתב המצרי לתיעוד, לכתבי קודש ולכתובות מלכותיות. אך עם השנים, השפה והכתב נשכחו לחלוטין. הדורות המאוחרים ראו בכתב החרטומים אוסף של ציורים מסתוריים, והעלו השערות רבות, רובן מוטעות. רבים הניחו שכל סמל מייצג רעיון שלם, ולא הבינו שחלק מהסמלים מייצגים למעשה צלילים, כמו אותיות.

האבן שפתחה את הדלת

נקודת המפנה הגיעה עם גילוי אבן ובה כתובת אחת, החקוקה בשלושה כתבים שונים. אותו טקסט עצמו הופיע גם בכתב היווני, שהיה מוכר וקריא, וגם בשני כתבים מצריים. זה היה בדיוק החומר הדרוש: באמצעות השוואה בין הכתב היווני המובן לכתבים המצריים, אפשר היה להתחיל ולפצח את הקוד. אך גם עם האבן ביד, המלאכה רחקה מלהיות פשוטה.

שנים של עבודה סבלנית

פענוח הכתב לקח שנים רבות של עבודה בלשנית מאומצת. חוקרים השוו, שיערו, טעו ותיקנו. תרומה מכרעת הגיעה כאשר התברר שהכתב משלב בתוכו גם סמלים המייצגים צלילים וגם סמלים המייצגים מושגים. ההכרה הזו אפשרה לבסוף לקרוא שמות, מילים ומשפטים שלמים. צעד אחר צעד, נפתח מחדש שער אל עולם שלם של היסטוריה, דת ותרבות שהיו אבודים.

הערך של המילה הכתובה

סיפור זה מעורר מחשבה על ערכה העצום של המילה הכתובה ועל המסירה מדור לדור. תרבות שלמה כמעט נמחקה מן הזיכרון, פשוט משום שהשפה לפענוח כתביה אבדה. כמה יקרה אפוא המסורת החיה, שאינה תלויה רק באבן דוממה אלא עוברת מפה לאוזן, מרב לתלמיד, מאב לבנו.

בעם ישראל זכינו לשרשרת מסירה רצופה. התורה והמסורת לא נשתכחו ולא היו צריכות "פענוח" מחודש מאפס, משום שבכל דור היו מי שלמדו, לימדו והעבירו הלאה. דווקא לנוכח סיפור של תרבות שאבדה לה השפה, אנו מבינים את גודל הזכות שבמסורת חיה ובלתי נפסקת. הלימוד המתמיד, ההוראה והשינון, הם הם ששומרים על האוצר שלא יאבד.

הצוהר אל העבר

בזכות מאמץ אנושי ארוך ועיקש, נפתח שוב צוהר אל עולם עתיק. אנו יכולים היום לקרוא דברים שנכתבו לפני אלפי שנים, ולהציץ אל חייהם, אמונותיהם ומחשבותיהם של בני אדם רחוקים. זו תזכורת יפה לכוחו של הסקרן ולחשיבותו של הזיכרון, ולכך שלעולם אין לוותר על האמת גם כשהיא נראית סתומה לחלוטין.