ויקם אברהם

"וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ" (בראשית כג, ג). לכאורה קשה, "ויקם אברהם", ודאי שקם, וכי היינו חושבים שיישאר אברהם מעל פני מתו, ואם כן מדוע צריכה התורה להודיענו זאת?

אלא, ישנם בני אדם שאחר שקורה חלילה משבר או אסון במשפחתם הם נעשים שבורים ורצוצים, נופלים ואינם מצליחים לקום. הכרתי אנשים רבים בעלי מעמד גבוה מאוד, שלאחר שקרה להם משבר מסוים נעשו אטומים וסגורים, הפסיקו את שאיפתם הגדולה ולא הצליחו לעמוד בניסיון.

אולם אברהם אבינו לא היה כך. מיד לאחר המעשה הקשה של פטירת שרה אמנו קם והתעודד, "וַיָּקָם אַבְרָהָם", "וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד" (תהילים כ, ט). המשיך אברהם אבינו באמונתו הצרופה בה' יתברך, מפני שידע והבין שכל מעשיו אמת וצדק ונעשים בדקדוק רב, "אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד), "מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו" (תהילים יט, י).

על פי זה אפשר להסביר את הפסוק שרגילים לומר ב"אשת חיל": "קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ" (משלי לא, כח). ישנם בני אדם שכל זמן שאביהם או אימם בחיים חיותם הם שומרים את השבת, מקיימים את המצוות בדקדוק ונזהרים שלא לפגוע ברגשות הוריהם, אך לאחר פטירת ההורים הכל נופל וחלילה הם סרים מן הדרך. לכן בא שלמה המלך ואומר "קמו בניה ויאשרוה": אדרבה, לאחר פטירת ההורים צריכים הבנים להתרומם ולהתחזק יותר בעשיית המצוות ובמעשים הטובים, כיוון שכעת הם רואים ומתבוננים בתכלית החיים, "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" (קהלת ז, ב).

אברהם אבינו ראה את התכלית של העולם הזה. רבי יעקב אומר, העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין (אבות פ"ד), חטוף ואכול חטוף ושתי (עירובין נד ע"א), לחטוף לימוד תורה, לחטוף חסדים, לחטוף מצוות ומעשים טובים לקראת עולם הנצח.

והעיקר הוא לא להישבר אף פעם. אפילו אם הצליח היצר להתגבר על האדם ולהחטיאו, אל ייכנס לייאוש ויאמר בליבו "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (אסתר ד, טז), אלא "כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי" (מיכה ז, ח). החטא הגדול בעולם הוא שהאדם משלים עם החטא, זוהי עצת היצר, אך אנו צריכים לקום ולהתעצם.

ולכן קם אברהם מעל פני מתו והמשיך ביתר שאת וביתר עוז במשימה המוטלת עליו בעבודת ה', ולימדנו לקח לדורות, שלא להתייאש משום משבר, אלא להמשיך ברוב עוז ותעצומות, "וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד".

(נערך מתוך "אור הפרשה", חיי שרה)