שמני עצרת מבט חינוכי

בשמיני עצרת, הקב"ה אומר לעם ישראל: "קשה עלי פרידתכם,". אחרי כל הימים העמוסים של ראש השנה, יום כיפור ושבעת ימי סוכות  ימים של מצוות, נענועים, נענענו לולבים והקפדנו על קוצו של יו"ד – מגיע שמיני עצרת. אין בו לולב, אין בו סוכה, אין בו גזירות ומצוות מיוחדות של החג. יש בו רק דבר אחד: נעצרים יחד, נטו קשר של אהבה. הקב"ה פשוט מבקש: "תעיצרו רגע, רק אני ואתם, בלי כל המסביב."

וזהו יסוד נפלא ועמוק בחינוך הילדים.

לפעמים, מרוב שאנחנו ההורים והמחנכים משקיעים ב"עשייה החינוכית"  בדרישות, בסדר יום, בלימוד, במצוות ובחיזוקים אנחנו שוכחים את ה"שמיני עצרת" של הילד.

החידוש המתוק כאן הוא שלא הכל בחינוך נבנה מתוך "מצוות עשה" וגבולות. הלב של החינוך הוא היכולת להעצר (שמיני עצרת) ולומר לילד, "קשה עלי פרידתכם".

פשוט לשבת עם הילד או הילדה, בלי ללמד באותו רגע, בלי לתקן, בלי לחלק כרטיסי הצטיינות ובלי לבדוק אם הוא הכין שיעורים. רק ליהנות מהנוכחות שלו. ליצור "סעודה קטנה" של אהבה פשוטה מבט בעיניים, מילה חמה, זמן איכות נקי שבו המסר היחיד לילד הוא: "אני פשוט אוהב להיות איתך. אתה יקר לי לא בגלל מה שאתה עושה, אלא בגלל מי שאתה."

כשילד מרגיש שנעצרים בשבילו מתוך חיבה עמוקה, כל העשייה שלו  התפילה, הדרך והדרך ארץ נובעים אחר כך מתוך אור, שמחה ורצון פנימי להשיב אהבה.