שאלת השאלות

שאלה גדולה שהרבה אנשים שואלים אם הדיבור בבית הכנסת הוא עוון כל כך חמור, איך זה שרואים אנשים שמדברים, צוחקים ומפריעים באמצע התפילה – ובכל זאת נראה שהכל הולך להם טוב? העסקים שלהם מצליחים, הם בריאים ושמחים, מחתנים את הילדים בכבוד, והכל זורם אצלם על מי מנוחות. איפה הדין?

אך צריך לדעת, שהקדוש ברוך הוא חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד. מצד מידת הדין, אדם שפוגע בכבוד של מלך מלכי המלכים בתוך הבית שלו, היה ראוי להיענש מיד. אבל השם יתברך לא רוצה בעונשו של אדם, אלא מחכה ומצפה שהוא יעצור, יתעורר ויחזור בתשובה מאהבה. ואם האדם זוכה לשוב, לא רק שמוחלים לו על הכל, אלא שהעוונות שלו הופכים לזכויות.

כל זמן שהאדם לא מתעורר מעצמו, הקדוש ברוך הוא, לא ממהר להביא עליו עונשים קשים. בתחילה הוא שולח לו רמזים דקים ועדינים. פתאום האדם שומע שיעור תורה בנושא, או קורא עלון שבת שמדבר בדיוק על זה, או שפתאום עולה לו רגש פנימי שמציק לו. צריכים לזכור ששום דבר מזה לא קורה במקרה – אלו קריאות של אב רחום שמנסה להציל את הבן שלו.

ואם האדם לא מקשיב לרמזים האלה, מתחילות להגיע התראות קצת יותר מורגשות בחיו: קשיים בפרנסה, הפסדים, עיכובים, או מריבות וטרדות. השם לא שולח אותם מתוך נקמה, אלא מתוך אהבה גדולה, כדי שהאדם יעצור לרגע, יתבונן במעשיו ויחזור אל הדרך הישרה.

אבל יש גם מציאות אחרת, נוראה יותר, שעליה התורה אומרת: "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו". יש אנשים שהקדוש ברוך הוא משלם להם בעולם הזה את השכר על מעט המצוות שהם כן עשו, כדי שלא יישאר להם שכר לעולם הבא! מבהיל!
לכן, לעולם אל לנו לחשוב שאם אדם חי בנוחות ובשפע זה סימן שהוא אהוב בשמיים. לפעמים השלווה הזו היא הסימן הכי מדאיג.

מצד שני, יש יהודים יקרים שיש להם הרבה זכויות ומעשי חסד. הם תורמים לצדקה, מחזיקים תורה. הזכויות האלה אמנם לא מוחקות את החומרה של הדיבור בבית הכנסת, אבל הן מגינות עליהם ודוחות את מידת הדין. הקדוש ברוך הוא נותן להם עוד זמן ועוד הזדמנות לתקן, כי הוא רוצה בתשובתם ולא בעונשם.

אך כאן היצר הרע נכנס לפעולה וממהר לקרר אותו "אל תהיה קיצוני, תראה את פלוני שמדבר כל התפילה ולא חסר לו כלום, תראה כמה הוא מצליח". ככה הוא מרדים את המצפון ומונע מהאדם להשתנות.

אסור לנו ליפול במלכודת הזו. אף אחד מאיתנו לא יודע חשבונות שמיים, ואנחנו לא יכולים ללמוד שום דבר מהמצב של החבר. התפקיד שלנו הוא אחד: לשמוע בקול התורה ולכבד את המקום שבו שורה השכינה.

חז"ל מלמדים אותנו שבית הכנסת הוא מקדש מעט. רק לחשוב על זה: אדם עומד לפני מלך העולם, ומבקש ממנו את הדברים הכי חשובים לו – בריאות, פרנסה, זיווג, הצלחה לילדים וישועות. ובאותו רגע ממש, הוא מסתובב ומדבר על ענייני חולין. איזו סתירה עצומה יש בזה כשמבינים באמת לפני מי עומדים, ממילא שומרים על הפה ומתמלאים ביראה וכבוד.

הרבה פעמים אנחנו מחפשים ישועות במקומות רחוקים. נוסעים לצדיקים, מחפשים סגולות וברכות, בזמן שהתיקון הכי גדול נמצא ממש בתוך הפה שלנו – פשוט לשמור על השתיקה בזמן התפילה. לא להכניס שיחות חולין לבית הכנסת, לכבד את הקדושה ולדאוג שגם התפילה של האחרים תעלה בלי הפרעה.

אשרי מי ששומע את הרמזים כשהם עוד עדינים, לפני שהם הופכים לאזהרות. נקבל על עצמנו לשמור על קדושת בית הכנסת ולהימנע מכל דיבור בתפילה, ובזכות זה נזכה במהרה להשראת השכינה, לגאולה השלמה ולביאת משיח צדקנו ברחמים גדולים, אמן.