
פרשת ויקהל בקיצור: משה מקהיל את העם, אזהרת השבת שקודמת למלאכת המשכן, "כל נדיב לב", הנשים חכמות הלב, הנשיאים שהקדימו לאחר, "והמלאכה הייתה דיים — והותר", בצלאל ואהליאב, בניית הכלים והכיור ממראות הצובאות — עם דברי רש״י.
פרשת ויקהל (שמות פרק ל״ה – פרק ל״ח פסוק כ׳) מתארת את הביצוע: מה שנצטווה בפרשות תרומה ותצוה — נעשה עכשיו בפועל. ויש בה משהו מרגש במיוחד: העם שחטא בעגל הזהב רק לפני זמן קצר, נותן עכשיו את זהבו בלב שלם לבניין בית לה׳. בשנים רבות היא נקראת יחד עם פרשת פקודי.
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". רש״י מבאר שהיה זה למחרת יום הכיפורים, כשירד משה מן ההר עם הלוחות השניים. אחרי הסליחה והכפרה — מתחיל הבניין. משה אסף את כל העם יחד, כי המשכן הוא בית של כולם.
הדבר הראשון שמשה אמר להם לא היה על המשכן, אלא על השבת: "שֵׁשֶׁת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה׳", ו"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". רש״י מבאר: הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן — לומר שאינה דוחה את השבת. גם הבניין הקדוש ביותר נעצר כשנכנסת השבת. מכאן גם למדו חז״ל שאבות המלאכה האסורות בשבת הן המלאכות שהיו במשכן.
משה ביקש: "קחו מאיתכם תרומה לה׳, כל נדיב ליבו יביאה". והעם יצא מלפני משה — וחזר עם הכול: "ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו, וכל אשר נדבה רוחו אותו". האנשים והנשים הביאו חח ונזם וטבעת וכומז, כל כלי זהב. מי שהיה לו תכלת וארגמן ועורות — הביא, ומי שהיה לו כסף ונחושת — הביא.
"וכל אישה חכמת לב בידיה טוו" — הנשים טוו את התכלת, את הארגמן ואת השש. ובמיוחד: "וכל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחכמה טוו את העיזים". רש״י מבאר שזו הייתה אומנות יתרה — טוו את השיער מעל גבי העיזים, כשהן עדיין חיות. הנשים הביאו את כישרונן הייחודי למשכן.
"והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן". רש״י מביא: הנשיאים אמרו — יתנדבו הציבור מה שיתנדבו, ומה שיחסר אנו משלימים. וכיוון שהציבור השלים הכול, לא נשאר להם אלא האבנים. ולפי שנתעצלו מתחילה — חסרה אות מן שמם, ונכתב "והנשִׂאִם" בלי יו״ד. הלקח: במצווה לא מחכים — מקדימים.
העם הביא עוד ועוד, בוקר אחר בוקר, עד שהחכמים העושים את המלאכה באו אל משה: "מרבים העם להביא, מדי העבודה". משה העביר קול במחנה: "איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש", "וַיִּכָּלֵא העם מהביא". זו אולי הפעם היחידה בהיסטוריה שבה מגביית תרומות נאלצו לבקש לעצור. "והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה — והותר".
"ראו קרא ה׳ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה". ועימו אהליאב בן אחיסמך ממטה דן. ה׳ נתן בליבם גם את היכולת ללמד אחרים — "ולהורות נתן בליבו". בצלאל, מבני בניו של חור, ואהליאב — משבט דן, מן השבטים הנמוכים — עבדו יחד: הגדול והקטן שווים במלאכת הקודש.
הפרשה מתארת שוב, בפירוט, את עשיית היריעות, הקרשים והאדנים, הפרוכת והמסך; את הארון והכפורת והכרובים; את השולחן; את המנורה, מקשה אחת של זהב טהור; את מזבח הקטורת ושמן המשחה; ואת מזבח העולה. החזרה הארוכה מלמדת כמה יקר בעיני ה׳ המעשה עצמו — לא רק התוכנית.
"ויעש את הכיור נחושת... במראות הצובאות" — מן המראות של הנשים. רש״י מביא את דברי המדרש: בנות ישראל היו בידן מראות שהיו רואות בהן כשהן מתקשטות, ולא עיכבו אותן מלהביא לנדבת המשכן. משה מאס בהן, מפני שעשויות ליצר הרע. אמר לו הקב״ה: קבל, כי אלו חביבין עליי מן הכול — שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבים במצרים. כשהבעלים היו יגעים בעבודת הפרך, היו נשותיהם באות אליהם ומעודדות אותם, ומרבות ילדים בתוך השעבוד. מן המראות האלה נעשה הכיור שבו מטהרים הכוהנים את ידיהם.
אחרי חטא העגל, הזהב עצמו — שבו חטאו — נעשה כלי לקדושה. כל דבר בעולם יכול להיות משכן: גם הכישרון, גם הזמן, וגם המראה של אישה יהודייה במצרים שהאמינה בעתיד בתוך העבדות. ונדיבות אמיתית היא כזו שצריך לעצור אותה.
הסיכום מיועד ללימוד ולהיכרות עם הפרשה; מומלץ ללמוד את הפרשה בפנים עם פירוש רש״י.
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק