
פרשת מקץ בקיצור: חלומות פרעה ופתרונם, יוסף משנה למלך, שנות השובע והרעב, ירידת האחים למצרים, שמעון במאסר, בנימין והגביע — עם דברי רש״י. נקראת בדרך כלל בשבת חנוכה.
פרשת מקץ (בראשית פרק מ״א פסוק א׳ – פרק מ״ד פסוק י״ז) נקראת בדרך כלל בשבת חנוכה. היא מתארת את המהפך הגדול בחייו של יוסף — מן הבור והכלא אל המלכות — ואת תחילת המפגש המרגש והמורכב בינו לבין אחיו, שאינם מכירים אותו.
"ויהי מקץ שנתיים ימים" — פרעה חלם שבע פרות יפות ובריאות עולות מן היאור, ואחריהן שבע פרות רעות ודקות שאכלו אותן; ובחלום שני — שבע שיבולים בריאות וטובות, ואחריהן שבע שיבולים דקות ושדופות קדים שבלעו אותן. החרטומים והחכמים לא מצאו פתרון שהתקבל על דעתו. אז נזכר שר המשקים: "את חטאיי אני מזכיר היום", וסיפר על הנער העברי שפתר את חלומו.
יוסף הוצא מן הבור, גילח והחליף שמלותיו ובא אל פרעה. כשאמר לו פרעה ששמע שהוא פותר חלומות, השיב יוסף: "בלעדיי, אלוקים יענה את שלום פרעה" — החכמה אינה שלי, אלא הקב״ה ייתן תשובה. יוסף פתר: שני החלומות אחד הם — שבע שנות שובע גדול, ואחריהן שבע שנות רעב כבד, וכפילות החלום מלמדת ש"נכון הדבר מעם האלוקים". הוא יעץ למנות איש נבון וחכם שיאסוף חומש מתבואת שנות השובע לקראת שנות הרעב.
"הנמצא כזה, איש אשר רוח אלוקים בו?" — פרעה מינה את יוסף על כל ארץ מצרים, נתן לו את טבעתו, הלבישו בגדי שש ורביד זהב על צווארו, והרכיבו במרכבת המשנה. פרעה קרא את שמו "צפנת פענח" ונתן לו לאישה את אסנת. יוסף היה בן שלושים שנה בעמדו לפני פרעה. בשנות השובע נולדו לו שני בנים: מנשה — "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי", ואפרים — "כי הפרני אלוקים בארץ עניי".
הרעב היה בכל הארצות, ויעקב שלח את עשרת בניו לשבור בר במצרים — ואת בנימין לא שלח. האחים השתחוו ליוסף אפיים ארצה; הוא הכירם והם לא הכירוהו, "ויזכור יוסף את החלומות". יוסף התנכר אליהם והאשים אותם: "מרגלים אתם", ודרש שיביאו את אחיהם הקטן. הוא כלא אותם שלושה ימים, ואחר כך השאיר את שמעון ושלח את השאר.
באותה שעה אמרו האחים זה לזה: "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו". יוסף, ששמע והבין, סר מעליהם ובכה. בשובם מצאו את כספם בפי אמתחותיהם, "ויחרדו איש אל אחיו לאמר: מה זאת עשה אלוקים לנו".
יעקב סירב לשלוח את בנימין: "יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו, עליי היו כולנה". רק כשהרעב כבד מאוד, נטל יהודה אחריות: "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו". יעקב שלח אותם עם מנחה, כסף משנה ובנימין, ובירך: "ואל שדי ייתן לכם רחמים לפני האיש".
יוסף הזמין את האחים לביתו, שאל לשלום אביהם, וכשראה את בנימין אחיו בן אמו נכמרו רחמיו, ונכנס החדרה ובכה שם. בסעודה הושיבם "הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו", ומשאת בנימין הייתה גדולה פי חמישה. יוסף ציווה להחזיר את כספם ולשים את גביעו באמתחת בנימין. בבוקר רדף אחריהם אשר על ביתו, והגביע נמצא אצל בנימין. האחים קרעו שמלותיהם ושבו העירה. יהודה אמר: "מה נאמר לאדוני... האלוקים מצא את עוון עבדיך". יוסף השיב שרק האיש שנמצא הגביע בידו יהיה לו לעבד — והפרשה נעצרת במתח הגדול, שנפתר בפרשה הבאה.
הפרשה מלמדת שהקב״ה מסובב סיבות: "מקץ שנתיים" בדיוק — ויוסף עולה מן הבור אל הכס. והאחים מלמדים מהי תשובה אמיתית — להודות "אבל אשמים אנחנו", ולקבל אחריות, כפי שעשה יהודה.
רש״י (בסוף פרשת וישב) מבאר: לפי שתלה יוסף בטחונו בשר המשקים, ואמר לו "כי אם זכרתני... והזכרתני" — הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים. מי שבדרגתו של יוסף נדרש לביטחון שלם בה׳. וכשהגיע הזמן — יצא מן הבור בבת אחת.
כשהשתחוו האחים לפניו, "ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם". רש״י מבאר: וידע שנתקיימו. מה שנראה לפני עשרים ושתיים שנה כחלום של נער, התגשם לנגד עיניו — ויוסף מבין שכל הדרך הייתה בהשגחה.
לאורך כל דבריו לפני פרעה, יוסף מזכיר את ה׳ שוב ושוב: "בלעדיי — אלוקים יענה", "את אשר האלוקים עושה הגיד לפרעה", "כי נכון הדבר מעם האלוקים". גם בארמון של מלך מצרים, יוסף אינו מסתיר את אמונתו.
הסיכום מיועד ללימוד ולהיכרות עם הפרשה; מומלץ ללמוד את הפרשה בפנים עם פירוש רש״י.
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק