
פרשת בראשית בקיצור: ששת ימי הבריאה והשבת, האדם בגן עדן, חטא עץ הדעת, קין והבל ודורות האדם עד נח — לפי סדר הפסוקים, עם דברי רש״י המפורסמים.
פרשת בראשית פותחת את ספר בראשית ואת התורה כולה. היא נקראת בשבת הראשונה לאחר שמחת תורה, כשמתחילים מחדש את מחזור הקריאה השנתי. בפרשה — בריאת העולם, האדם הראשון וחטאו, ודורות האדם עד נח (בראשית פרק א׳ פסוק א׳ – פרק ו׳ פסוק ח׳).
רש״י בפירושו לפסוק הראשון מביא את שאלתו של רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" — המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא, ו): שאם יאמרו אומות העולם לישראל "לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים", הם אומרים להם: כל הארץ של הקב״ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו.
"ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" — ביום השביעי שבת הקב״ה ממלאכתו, ובירך את היום השביעי וקידש אותו. פסוקים אלו נאמרים בכל ליל שבת בקידוש ובתפילה, כעדות על בריאת העולם.
בפרק ב׳ מתוארת יצירת האדם בפירוט: "וייצר ה׳ אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים". האדם הושם בגן עדן "לעבדה ולשמרה", ונצטווה שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע. הקב״ה אמר "לא טוב היות האדם לבדו", ובנה את האישה מצלע האדם.
הנחש פיתה את האישה לאכול מפרי העץ, והיא נתנה גם לאדם. בעקבות החטא נגזרו עונשים על הנחש, על האישה ועל האדם — "בזעת אפך תאכל לחם" — והם גורשו מגן עדן. "וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת, לשמור את דרך עץ החיים".
לאדם וחוה נולדו קין והבל. שניהם הביאו מנחה לה׳; הקב״ה שעה אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ומנחתו לא שעה. קין קם על הבל אחיו והרגו, ונענש להיות "נע ונד בארץ". הקב״ה אמר לקין: "הלא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ" — יסוד גדול בעבודת ה׳: האדם יכול לגבור על יצרו.
הפרשה מונה את עשרת הדורות מאדם עד נח, ובהם חנוך ש"התהלך את האלוקים", ומתושלח שהאריך ימים יותר מכל אדם. לקראת סוף הפרשה מתוארת התגברות הרע בעולם, והפרשה מסתיימת בפסוק המאיר: "ונח מצא חן בעיני ה׳" — פתח לפרשת נח שאחריה.
הפרשה מלמדת שהעולם נברא בכוונה ובתכלית, ושהאדם — שנברא אחרון ובצלם אלוקים — נושא אחריות גדולה על מעשיו. גם אחרי החטא, דרך התשובה פתוחה, ובכל דור יש מי ש"מוצא חן" ומחזיק את העולם.
כשנברא האדם נאמר בלשון רבים: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". רש״י מבאר: ענוותנותו של הקב״ה למדנו מכאן — לפי שהאדם בדמות המלאכים, ויתקנאו בו, לפיכך נמלך בהם. ואף שיש בלשון הזו פתח לטועים, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ: שהגדול יימלך ויטול רשות מן הקטן.
במשנה (אבות פרק ג׳ משנה י״ד) אמר רבי עקיבא: חביב אדם שנברא בצלם; חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם. לא רק שהאדם יקר — אלא שנאמר לו שהוא יקר. וכל אדם, באשר הוא אדם, נושא בתוכו את צלם האלוקים.
המשנה (סנהדרין פרק ד׳ משנה ה׳) שואלת: למה נברא אדם יחידי? ללמדך שכל המקיים נפש אחת מישראל — מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. ועוד: מפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו "אבא גדול מאביך". כולנו בני אב אחד.
"לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו". רש״י מביא: זכה — עזר; לא זכה — כנגדו, להילחם בו. הקשר בין איש לאשתו תלוי בהם עצמם: אותו אדם יכול להיות עזר או ניגוד, לפי מה שבונים יחד.
הסיכום מיועד ללימוד ולהיכרות עם הפרשה; מומלץ ללמוד את הפרשה בפנים עם פירוש רש״י.
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק