לא לבלוע בבהלה

עשו חוזר מן השדה עייף ורעב, ופונה ליעקב: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה". רש״י מפרש: אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה. זו אכילה בבהלה, בלי מחשבה ובלי הבחנה, ובסופה: "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה".

גם אנו מכירים את האכילה הזו: ליד המחשב, בעמידה, בדרך, או מתוך עייפות בסוף יום ארוך. והבעיה אינה רק רוחנית. תחושת השובע מגיעה למוח רק כעבור זמן, כעשרים דקות לאחר תחילת האכילה. מי שאוכל מהר מספיק לאכול הרבה יותר ממה שגופו צריך, עוד לפני שהגוף הספיק לומר "די". גם העיכול מתחיל בפה, ומזון שלא נלעס היטב מכביד על הקיבה ועל המעיים.

התורה נתנה לנו כלי נפלא: הברכה. כשאדם עוצר לפני האכילה, מחזיק את המאכל ביד ומברך בכוונה, הוא עובר מאכילה אוטומטית לאכילה מודעת. הוא מבחין במה שהוא עומד לאכול, ומזכיר לעצמו מי נתן לו אותו. ההפסקה הקטנה הזו מרגיעה את הגוף, מכינה את מערכת העיכול, ומאפשרת לנו ליהנות באמת מכל ביס.

נסו השבוע: לפני כל ברכה, עצרו לנשימה אחת. אמרו את המילים לאט, בכוונה. אחר כך אכלו בישיבה, הניחו את המזלג בין ביס לביס ולעסו היטב. ובסיום, ברכו ברכה אחרונה בנחת.

חז״ל אמרו שבזמן הזה שולחנו של אדם מכפר עליו (על פי ברכות נה, א). כך נהפוך את האכילה עצמה לעבודת ה' ולמקור של בריאות.