כשנשמה חוזרת ומזהירה

לפני תקופה חוותה הקהילה החסידית באשדוד מכה קשה. רבי דוד משה ישראל, אברך יקר, תלמיד חכם ובעל חסד, נפטר לבית עולמו בגיל צעיר לאחר מחלה ממושכת וקשה, כשהוא מותיר אחריו אלמנה שבורה ושני יתומים רכים. כל מי שהכירו העיד על אהבת התורה שלו, על יראת השמים ועל מסירותו לזולת, ולכן בני הקהילה היו בטוחים שלאחר כל הייסורים הנוראים שעבר, ודאי נשמתו עלתה למנוחתה בשלום.

אולם כמה חודשים לאחר פטירתו אירע דבר מצמרר. רבי דוד משה נגלה בחלום לחברו הקרוב, רבי צבי כהנא. "ציפיתי לראות אותו שש ושמח," סיפר רבי צבי, "שהרי ידעתי כמה סבל בעולם הזה. חשבתי שכל הייסורים שעבר זיככו אותו לגמרי. אבל כשעמד לפניי בחלום, פניו היו מלאות צער וכאב, ומראהו זעזע אותי." פנה אליו רבי צבי ושאל: "רבי דוד, כיצד ייתכן שאתה נראה כך? האם לא טוב לך בעולם העליון? האם לא עמדו לך כל זכויותיך הרבות בלימוד התורה, ביראת השמים ובמעשי החסד? האם לא כיפרו הייסורים הקשים שעברת על כל עוונותיך?"
 נאנח רבי דוד והשיב: "דע לך שהייסורים אכן מכפרים על העוונות. כאשר הגעתי לבית דין של מעלה הייתי נקי כמעט לחלוטין. אולם נשאר עוון אחד, שעליו כל הייסורים שעברתי לא הועילו לכפר, והוא עוון הדיבור והשיחה הבטלה בבית הכנסת. על עבירה זו מענישים בשמים בעונשים קשים מאוד, מפני שהיא פוגעת בכבוד השכינה ובקדושת מקדש מעט."

לאחר רגע של שתיקה הוסיף: "מאחר שזכויות רבות היו בידי, נתנו לי מן השמים רשות מיוחדת להתגלות אליך. אני מבקש ממך שתספר לכל בני ישראל על חומרת הדבר. פרסם ברבים עד כמה גדול עוונו של המדבר בבית הכנסת בשעת התפילה ובקריאת התורה. אם יהודים יתחזקו בזכות הסיפור הזה וישמרו על קדושת בית הכנסת, יהיה בכך תיקון לנשמתי וכפרה על אותו עוון."

רבי צבי התעורר מן החלום כשהוא אחוז רעדה. "לא יכולתי להמשיך כרגיל," סיפר. "הרגשתי שהוטלה עליי שליחות מן השמים." הוא החל לפרסם את הסיפור בכל מקום, תלה מודעות בבתי הכנסת והביא את דברי המגיד מקוז'ניץ, שכתב שאם אפילו אדם אחד מדבר בשעת התפילה, הדבר מעכב את תפילותיהם של כל המתפללים בבית הכנסת. הדברים חדרו ללבבות, ורבים קיבלו על עצמם להתחזק בשמירת קדושת המקום.

זמן התפילה הוא עת רצון גדולה. בשעה זו התפילות עולות למעלה ופועלות ישועות גדולות, וכל מילה של תפילה יש לה כוח עצום לפני הבורא יתברך. אך כאשר אדם מדבר בעת התפילה, לא רק שהוא מפסיד את מעלת הרגע הנשגב הזה, אלא הוא עלול לגרום רעה לעצמו ולכל המתפללים האחרים בבית הכנסת, משום שהוא פוגם בקדושת התפילה ומפריע לריכוזם של המתפללים. בכל ימות השנה
מוטלת עלינו החובה להיזהר מאוד מדיבורים בבית הכנסת, ובפרט בשעת התפילה. ועל אחת כמה וכמה בימים הנוראים, כאשר עם ישראל כולו עומד באימה וביראה לפני יום הדין, ומבקש להיכתב ולהיחתם לשנה טובה, לשנת חיים, בריאות, פרנסה, שלום בית ונחת.

כיצד ייתכן שאדם עומד לפני מלך מלכי המלכים, מבקש רחמים וישועות, ובאותו רגע עצמו מסיח את דעתו בדברים בטלים? כמה גדולה הזכות לשמור על קדושת המקום, לכבד את התפילה ולהיות שותף לעליית תפילותיהם של כל ישראל.
 דווקא בימים שבהם עם ישראל זקוק כל כך לרחמי שמים, כאשר אויבים מבחוץ מתאחדים נגדנו וגם מי שנראה בעבר כידיד מפנה עורף, עלינו להרבות בכבוד שמים. כל אחד יכול לתרום את חלקו על ידי שמירת קדושת בית הכנסת, הימנעות מדיבורים בטלים, עניית "אמן" בכוונה, ו"אמן יהא שמיה רבה" בכל הלב ובכל הכוח. בכך אנו מרבים את כבודו של הקב"ה ומעוררים רחמים על כלל ישראל.

יהי רצון שנזכה כולנו לכבד את בית הכנסת!